זה לא מאמר על הנושא האירני או בעיית רצועת עזה. זהו מאמר על הנושא שנאה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל צעדנו, אני ואישתי, ברחובות הישוב שבי ציון שמצפון לעכו, כשלפתע נתקלו עינינו בשלט המורה לעבר בית העלמין המקומי. ובשלט נאמר שבבית עלמין זה קבורים שבעה לוחמים של אצ"ל שנהרגו בפריצה לכלא עכו במאי 1947. השלט הסביר, כי הבריטים ניסו להעביר לקבורה את השבעה בישובי הסביבה (של עכו) היהודיים, אך נתקלו בסירוב. הישוב היחידי שהסכים לקבור את חללי אצ"ל היה שבי ציון. מיהרנו לבית העלמין ובדרך הקצרה עוד הספקתי ללמוד כי היו לאצ"ל 9 הרוגים בפריצה.
נכנסנו לבית העלמין ההומה. הובילו אותנו לחלקה הצבאית. נעמדנו מול שבע מצבות, כולן מכוסות בזרי פרחים אדומים-כתומים נפלאים וסרטים שחורים. הייתה זאת הפעם הראשונה שנודע לי ה"סיפור" הזה על הסירוב של ישובי הסביבה לקבור אצלם גופות של חללים יהודים.
גם דליה אישתי לא ידעה, הופתעו גם חברים שהרמתי אליהם טלפון מהיר. גם הם לא ידעו. עיניי קראו את הכתוב על המצבות, ומוחי הלם בחוזקה וסירב להאמין: הכרתי את האיבה, את השנאה לאצ"ל ב"ישוב "היהודי המאורגן שנשלט על-ידי תנועות העבודה ובראשן מפא"י. חונכתי על כך! ידעתי היטב על ה"סזון", ב-1945-1944, בו נחטפו אנשי אצ"ל על-ידי אנשי פלמ"ח והגנה, הוכו וגם הוסגרו לידי הבריטים; ידעתי, כמובן, שהנהגת "היישוב" גינתה קשות את פעולת הפריצה של אצ"ל לכלא עכו לשחרור אסירי האצ"ל (דרך אגב, אביה של
ציפי לבני היה בין המשוחררים שהצליחו להימלט). אבל, לסרב לקבור אנשי אצ"ל מתים?
לא לאפשר להביא יהודים לקבורה בגלל שהשתייכו לארגון שהנהגת הישוב התנגדה לדרכו? זועזעתי, מול עומק השנאה שהייתה בימים ההם לחיים ולמתים של "האחר". לא שנאה של גזע. שנאה אידיאולוגית! מוחי סירב להאמין.
הבטתי באישתי, ושנינו שתקנו, קוראים בשנית היכן נולדו החללים. ולפתע התחלחלתי. השנאה האיומה הזאת! היא גם כאן, עכשיו, 71 שנה לאחר הקמת המדינה. זאת שנאה מכלה בעלת חמש צלעות: שנאה אישית חולנית ל
בנימין נתניהו ולכל מי שתומך בו, ובכללם גם הנשיא טראמפ, שלעומתה השנאה בזמנו ל
מנחם בגין נראית כבת שחוק של ילדים; שנאה עיוורת לשמאל, כוללנית, חסרת אבחנות, שנאה לכל מה שמריח כשמאל או תומך בשמאל; שנאה מטורפת ל
מתנחלים באשר הם, אף היא כוללנית; שנאה לחרדים, שנאה לדת היהודית, השנאה שנקראת "הדתה"; ושנאה של מזרחיים לאשכנזים. זאת שנאה שהולכת ופוחתת עם הזמן והיקפה וחריפותה נשארים נחלת קבוצה קטנה באוכלוסייה. אולי דילגתי פה ושם על שנאות, ויסלחו לי הקוראים.
בשנאה כמרכיב מרכזי בהוויה החברתית, הפוליטית והתרבותית שלנו אני רואה שלוש סכנות מרכזיות:
העיקרית והמסוכנת: פגיעה בסולידריות הלאומית שלנו, עד כדי סכנת אלימות המאפיינת מדינות אחרות. השנאה מולידה ייאוש ורגשות נקם ואלו מולידים רעיונות אלימים על "מאבק דמים" כמאמר אחד מבכירינו.
השנייה, אובדן היכולת להבין נכונה את תמונת המציאות.
השלישית, כתוצאה מכך, אובדן יכולת השיפוט הסבירה, ולכן נקיטה במהלכים שגויים או בהיתפסות לחזיונות שווא.
אין "פתרון בית-ספר" לשנאה. יש רק להתפלל שלא תגלוש לאלימות. והנס הגדול שלנו הוא שחרף השנאה האוכלת בנו, המדינה צמחה, שגשגה, והרוב המכריע של אזרחיה מאושר לחיות בה. ואולי לא רק נס?
