המחזה "חברון", שיועלה ביום שני, 25.6, בתל אביב (באודיטוריום אריסון), עשוי לעורר את השערורייה הפוליטית הבאה בתיאטרון הישראלי. די לצפות בסצינה המזעזעת של גדיעת עצי זית בידי חיילי צה"ל, כדי להבין שההצגה הזאת לא תעבור בשקט. תמיר גרינברג, שכתב את המחזה, אומר שהמניע שלו לא היה המצב הפוליטי, אלא הרצון לכתוב טרגדיה שעושה שימוש בסיטואציה הקשה המתקיימת כאן. התוצאה מציגה ישראלים ופלשתינים הלכודים בקונפליקט בעל ממדים מיתיים.
טרגדיה יוונית
בטרגדיה הפוליטית הזאת משתתפים לא רק בני האדם, אלא גם היקום עצמו. אמא אדמה, עצי זית, עשבים - כולם נהפכים לדמויות אנושיות. הם מתפקדים כמעין מקהלה בטרגדיה היוונית, זו המספקת את המבט המרוחק, הגורלי, המתערבת בעלילה ומפרשת אותה.
התיאטרון הישראלי אינו מרבה להעלות הצגות כאלה גם בגלל הסיכון הכלכלי, ובעיקר משום שלא לעתים קרובות נכתבים כאן מחזות באיכות כזאת.
זהו מחזה שירי שכרוך בו אתגר אמנותי לא מבוטל והוא נוגע בעצב החשוף של הקיום הישראלי. אם לשפוט על-פי החזרות, זוהי אחת ההפקות המסקרנות ומאתגרות שהוצגו כאן בשנים האחרונות.
זירת ההתרחשות היא העיר חברון, וכדי להעלותה לבמה חברו שני תיאטרונים, הבימה והקאמרי, צוות של 17 שחקנים יהודים וערבים המגלמים 38 דמויות, שלושה נגנים המלווים את ההצגה בצליליה של המלחינה שוש רייזמן, והבמאי עודד קוטלר שהיה הרוח החיה מאחורי ההפקה.
בשפתו השירית משרטט גרינברג את מצבן הבלתי-אפשרי של שתי משפחות, משפחת מימון ומשפחת כנעאני, המתגוררות זו לצד זו בחברון. בעז מימון (יגאל שדה) הוא המושל הצבאי של העיר חברון. חאדר כנעאני (מכרם חורי) היה ראש העיר וכיום הוא פלח.
יותם נרצח
ההתחלה דווקא אופטימית. חברון מתעוררת לחיים, "שפע של פרפרים מעליה, סמטאותיה נודפות ריח של לילך, לעצי הזית צמחו זיתים נהדרים, הרוטטים בתשוקתם להיקטף, נדמה שאין יפה ממנה בעולם", כדברי הדמות המכונה "יום אביב חמים". את השלווה הרגעית הזאת מפירה אמא אדמה, אותה גברת שעליה נלחמים כולם. "בני האדם החלו במחול דמים ומוות", היא אומרת ומצפה ליום סופה "שיצנן את להט הנקמה, שיקפיא בנפש האדם את תאוות ההרג".
זמן קצר אחר כך מתרחש רצח. הנרצח הוא יותם, בן שלוש, בנו של המושל הצבאי בעיר. הרוצח הוא חליל (יוסף סוויד), בנו של ראש העיר לשעבר. הוא כיוון לראשו של המושל אך החטיא, אבל אם פגע בילד זה רצון האל, הוא אומר.
הרצח מוביל לעוד רצח ולמעגל דמים שנדמה כי אין לו סוף - מוטיב שטופל בדרך אחרת במחזהו של חנוך לוין, "רצח". גם בנו של חליל, בן חצי שנה, נרצח. הרוצח הפעם הוא בנו של המושל, הנוקם את מות אחיו. שתי האמהות, היהודייה והערבייה, מסרבות לקבור את ילדיהן. על כך אמא אדמה כועסת - ונוקמת.
הישראלים הם הכובשים והרומסים
לאדמה תפקיד מרכזי במחזה. גרינברג הופך אותה לדמות אנושית חיה שמובילה את האירועים, וקוטלר מפקיד את גילומה בידי שלוש שחקניות. את הדימוי המרכזי הזה משרתת גם התפאורה המרשימה שעיצבה רות דר. כולה עשויה אדמת טרשים המגודרת בגדר שהיא ספק סבך עצים, ספק פקעת של נחשים ארסיים.
אחת הסצינות המרשימות והמזעזעות מתרחשת בעת שמושל חברון פוקד לקבור את מתי העיר, ובהם בנו שלו, אך האדמה אינה מוכנה לקלוט אותם לקרבה. היא פולטת ומקיאה אותם, ומכל העברים פורצים פתאום עכברושים גדולים דוחים. הם פורצים מתוך "בורות הקבר וסדקי האדמה, מחילות, חורים ונקבים, מאות אלפים שוטפים את השדה כולו, על המתים והחיים, שורטים, נושכים, צווחים, קורעים". יהודים ומוסלמים נסים על נפשם. בחברון פורצת מגיפה. בניסיון לעצור אותה מניף המושל לפיד ומבעיר את העיר. חברון עולה בלהבות.
למרות הניסיון ליצור סימטריה בין הצדדים, המחזקת כביכול את הגורל הטרגי המשותף שאין ממנו מוצא - האיזון לא נשמר. הישראלים הם הכובשים, הרומסים, השולטים; הפלשתינים מגיבים בפעולות נקם. "אני לא חושב שיש שיפוט לאיזה צד", אומר גרינברג, "ניסיתי לחדד את הפן האנושי בטרגדיה בלי לטשטש עובדות ידועות. יש מצב של צד שולט וצד נשלט - כל השאר זה עניין של השקפה. השאלה ששאלתי את עצמי היא אם יש לנו זכות היסטורית על ארץ ישראל. והתשובה היא כן, יש לנו זכות היסטורית, כי אחרת אין לנו זכות לחיות פה. אבל בסיטואציה הקיימת הזכות ההיסטורית מפקיעה חיים נורמליים ולכן הזכות הזאת בטלה".