חג הפסח עבר חלף לו ואיתו גם ימי חול המועד ושביעי של פסח. הילדים היו בחופש, אומנם קצר מחופשות הפסח שאני הכרתי אבל זה השאיר אותנו ההורים, עם פער בין אחת לארבע וחצי של אלתורים, סייעות וצוות היערכות שלם להשלים את החסר. את ליל הסדר עברנו בשלום וחג פסח שחל בשבת הוא חתיכת פספוס למי שמקפיד לקיים מצוות על האש בזמנה. את חול המועד הארוך של חמישה ימים פתחנו כשאני לבד מול גזרת הילדים, מה שאילץ אותי לאלתר להם פעילויות מקוריות עד כמה שניתן, שהרי פסח זימן לניו מזג אוויר חורפי. ואני, כמו הורים ישראלים רבים אחרים, עשיתי את מה שמשפחה שורשית ישראלית עושה - טלוויזיה. להשלים שעות רבות של פרקי קופיקו מטובלים בהמון סרטי נסיכות ושאר ירקות. מתנחמים בכך שקופיקו היא סדרה המבוססת על ספרים שאנו קראנו כילדים.
לאחר יומיים שלמים של רביצה בחוסר מעש והתמודדות עם בעיות קשות כמו "אבא אני רעבה" או שאלות קשות עוד יותר שמגיעות אחרי ארוחת הצהריים של "אבא מה יש לאכול". ולסיכום הבעיה הגדולה "אבא, אני רעבה". העזתי ויצאתי ליום אחד לירושלים הנצורה והפקוקה. לא יודע מה עבר לי בראש כשנכנסתי לבקר בעיר העתיקה. תשאלו את מרתי שעד היום לא מדברת איתי יותר מ"שלום שלום ואל תבוא לי בחלום". לאחר שרוקנתי את השקלים האחרונים שלי במתקן טרמפולינות המחושב לפי שלושים שקלים לרבע שעה לכל ילד (לפחות זה יותר זול מהחניה שבקושי מצאתי) הגענו לשאלה המוכרת של "אבא אני רעבה מה יש לאכול" וישבתי עם מרתי ובנותיי במסעדה המכונה "מסעדת פועלים".
בהזדמנות זו, אני מבקש לעדכן את התואר מסעדת פועלים שנשמעת עממית ובתעריפים סבירים, לשם שיותר קרוב יותר למציאות. המציאות היא, שמדובר במסעדות לא זולות, לא עממיות ולא כוללות חומוס וצ'יפס. שני מוצרים שעולים למסעדה שקל שמונים ולך ח"י שקלים לכל אחד בנפרד. הטעות הראשונה שלי הייתה כשחשבתי שהמארחת היא המלצרית שלי. המארחת נעלבה עד עמקי נשמתה. זה הזכיר לי את הפרופסור ההוא שקראתי לו פעם דוקטור, וסירב לענות לי. המארחת, עם פרצוף כועס הובילה אותי אל הכיסא שלי (מבחינתה בשלב הזה היה מגיע לי כיסא חשמלי אבל נעזוב את זה) וקישרה ביני לבין המלצרית שלי.
המלצרית האדיבה הבהירה לי שיש תפריט, אבל הוא לא תואם את מה שבאמת תשלם עליו. התפריט מוכר עסקיות ובפסח אין עסקיות. סלטים זה עשרים וחמישה לכל סועד (כפול חמש זה 125 שקלים) לא כולל צ'יפס וחומוס. כל שיפוד בנפרד, ולא כלל שירות. בקיצור, הצטערתי שאני בכלל אוכל בשר, ובמידה מסוימת התחלתי להאמין שחייהם של אוכלי העשבים פשוטים יותר. בנותיי הצטערו עוד יותר לגלות שהלחמנייה הכשרה לפסח שהציעו להם טעימה, כמו ספוג כלים שעבר שבת קשה. קראתי ממה הן עשויות. השם ישמור.
את היום הרביעי של חול המועד העברנו במקום מעניין ומשעשע בשם ווי פארק, ומיד לאחר חגיגות המימונה שחלו במוצא"ש תרגלנו חזרה לשגרה, כי ברוך השם, אסרו חג של פסח השנה חל ביום שבת. השכמנו התארגנו, הפקדנו את הילדים והלכנו לעבוד בשמחה. קשה לומר זאת במיוחד לאור העובדה שיום השואה חל בסיומו של אותו שבוע, אבל העבודה משחררת. תסלחו לי על הביטוי האומלל שבחרתי בו, אבל בנסיבות מסוימות אם זה לא היה מאומץ על-ידי הנאצים ימ"ש, מדובר בביטוי חיובי ומשחרר.
משם גלשנו לכיוון יום הזיכרון ויום העצמאות. קריאתן של בנותיי שביום העצמאות שלא כמו כל עם ישראל, לא יצאו לטייל ברחבי הארץ, נענו בשתיקה רועמת. זה נראה לי רעיון די מוזר. מצד אחד בן אדם מחפש לו פינה נידחת כדי לחגוג בה פיקניק עם המשפחה. מצד שני, הוא רוצה שיהיו לו שירותים קרובים. ברזייה זמינה ושולחן נורמלי לשבת עליו ולאכול. הוא מגיע בשש בבוקר כדי לתפוס מקום, מגדר אותו, מתקין צילייה מפני השמש דואג למקרר נייד, מביא בלון גז כדי שיהיה לאן לחבר את המנגל (מי מתעסק עם פחמים היום?) ולסיום מביא איתו שק שינה כדי לתפוס שנת צהריים. את שאר הזמן הפנוי הוא מבלה בלמצוא שקע למטען.
בקיצור, מביא את הבית שלו לטבע, ומרגיש מבסוט מעצמו. אז למה לו? אם הוא רוצה להרגיש בבית אז שיישאר בבית וזהו. יש לך מים זורמים, מקרר, מקפיא, חיבור לגז, מיטה נוחה, מקלחת צמודה ומקומות ישיבה בלי קץ. לא נופלים לך חרקים לתוך האוכל, ואתה לא צריך לתרגל שירותי שטח עם ילדה שרוצה להתפנות אבל חוששת לעשות זאת בשטח. למען האמת, גם אתה בעצמך לא בדיוק לוחם סיירת. ואם העניין הוא שהילדים ישחקו כמה דקות בכדור ויתנו לך שקט, לא כדאי שפשוט ירדו לחצר ועשו זאת עצמאית? ואם יש לך בית קרקע מה טוב ומה נעים, לא יותר פשוט לצאת לחצר ולעשות פיקניק?
חוזרים לשגרה. אם מתעלמים מה-כמעט מלחמה שהייתה כאן, מההרוגים, מהפצועים. מתעלמים מההודעות בוואטסאפ של מסיבות סיום השנה וההרשמה לקייטנות הקיץ שתכף נסגרות. בקיצור- שגרה.
