בתחילתו ובסופו של דבר ברור כי יש כאן נושא חינוכי במהותו. לפיכך יש להזכיר כי בעת העתיקה ההיא, רוב-רובו של העולם בכלל והעם בפרט, התפרנס מחקלאות ובה היה עסוק ושקוע רוב יומו וזמנו, ככל הנראה אפילו 95% ממשקי האב (האוכלוסייה). לכן שמיטת הקרקעות התייחסה לרוב המוחלט של העם והייתה בהחלט במקומה.
כיאה לספר מתקדם ודינאמי, כבר 'דברים', שברקעו חברה יותר עירונית ופחות חקלאית (סוד השניים עשר), מחדש ומדבר על שמיטת כספים, עליה שם את הדגש ולא על שמיטת הקרקעות שבכל אופן הייתה ברקע ושימשה כבסיס. ומכיוון שעניין זה של שמיטת כספים הערים קשיים רבים על הכלכלה ועל החברה (הלוואות, אשראי וכו') וגרם ככל הנראה ל'מעקפים' (זיופים) רבים בביצוע המצווה, הותקנה בלית ברירה, כעבור מאות שנים, תקנת ה'פרוזבול'.
כיום, כאשר שמיטת הכספים לא ממש מתקיימת באשר בעקבות הפרוזבול, נמצאו והומצאו לה אלפי עיקופים ומעקפים, בצדק או שלא בצדק, וכאשר לכל היותר 1% מהעם עוסק בחקלאות ועוד פחות מזה ממש מתפרנס ממנה, נראה שלמרות חידושים מרעננים כמו 'היתר מכירה' שאכן מאפשרים איכשהו לחקלאים להרים ראש, אין עוד טעם 'להפיל' על ציבור מזערי וחלש כלכלית זה את כל מעמסת שמיטת הקרקעות, בראש וראשונה משום שברור כי כוונת התורה לא הייתה לחנך רק פחות מ-1% מהעם.
יש אם כן לחדש ברוח ספר 'דברים' ולהרחיב את תכולת השמיטה גם על מגזרים אחרים ובראשונה להחילה על התעשיה והמסחר. פעם בשבע שנים ישבתו כל המפעלים ויושבת המסחר, למעט אותם אלה ההכרחיים להמשך החיים. הפועלים, הסוחרים והמנהלים ילכו להשתלם בתורה או באקדמיה ולא ינהגו במפעליהם ובחנויותיהם כבעלי בתים. ברור שעניין זה יהיה קשה ביותר, אולי ממש בלתי אפשרי, ואולם זה בדיוק מה שנדרש היום מן החקלאים.
ובכן, מעבר להיתר המכירה שבא להקל במידת מה על המגזר החקלאי, ייתכן שמן הדין יהיה לפסוק על ענפי התעשיה והמסחר לכל הפחות לתמוך כלכלית בשנת השמיטה במגזר החקלאי ובכך לצאת ידי חובתם. את זה אשאיר כמובן לפוסקים. ובכל אופן ברור כי השמיטה לא יכולה עוד לחול רק על 1% מהעם כאשר כל השאר רק מפלפלים ומתפלפלים בה, אם בכלל, קורצים זה לזה ומחייכים חיוך ציני מתחת לשפם, אך לא ממש מקיימים ומרגישים שמיטה מהי.
