נשים בישימון

דהאן כלב נולדה במרוקו ועלתה לישראל יחד עם הוריה בהיותה פעוטה בשנת 1949. לאחר עלייתם שוכנו במחנה העולים "שער העלייה". קיבלה את הדוקטורט בשנת 1992 בהנחייתו של פרופסור יצחק גל-נור וכתבה על וודי סאליב והפנתרים השחורים. זה היה המחקר הראשון שנעשה על אירועי ואדי סאליב וזיהה את הקשר בין ואדי סאליב למחאות הפנתרים השחורים. ממסקנותיו החשובות, ההחמצה הגדולה של מדינת ישראל להכיל מחאה כאקט דמוקרטי. היא שימשה כעמיתת מחקר במכון לחקר האידאולוגיה של המחלקה למדע המדינה והיחסים הבינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד. ייסדה וכיהנה כראש התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן-גוריון ומרצה במכללה חברתית כלכלית. היא חברת מועצת העיתונות הארצית, הוועדה הציבורית לחינוך בישראל. ייעצה לצה"ל ולעיריית באר שבע בנושאי נשים. כיהנה כיו"ר וחברת הנהלת "בצלם", חברת צוות החשיבה של מרכז יצחק רבין לחקר ישראל, ומייסדת וחברה בוועד המנהל של "אחותי" וחברה בוועד המנהל של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית. היא אחת ממייסדות ובוועד המנהל של הקשת הדמוקרטית המזרחית. דהאן-כלב היא כלת פרס הקונגרס היהודי-אמריקני "נשים שחוללו שינוי" לשנת 2000 והייתה חברה בוועדה אירופית שהתכנסה לצורך בחירת מועמדות לפרס נובל לשנת 2004. להלן שי קטעים ממחקרה העוסקים בדמות הפועלת ההופכת ללא הכשרה מוקדמת למנהיגה.

חבצלת אינגבר, עובדת מתפרה אלמונית ממצפה-רמון, התפרסמה כאשר הבעלים של המתפרה שבה עבדה, החליט לסגור בקיץ 2002 את העסק ולפטר את עשרות התופרות. יחד עם חברותיה הן התבצרו במפעל במשך ימים ולילות עד שהוחלט, בסיוע "ההסתדרות", להפוך את המתפרה לקואופרטיב שינוהל על-ידי התופרות עצמן. ואכן הנשים, שעד אז היו שכירות, שהתחננו למעביד שלהן לנייר טואלט בשירותים, הפכו באחת למנהלות המפעל. אלא שעם הזמן התגלעו חילוקי דעות בין הפועלות-מנהלות וגורמים במתפרה טענו כי עזיבתה של אינגבר את המתפרה ואת מצפה-רמון נבעה בעיקר מכך שלא יכלה להסתגל למעמדה החדש כמנהלת. לאחר שהתפטרה, ניסתה אינגבר להקים, יחד עם פורשת נוספת מהמתפרה, מסעדה, שתהיה מבוססת על מתכוני סברסים. אלא שהעסק התברר כלא כדאי מבחינה כלכלית, והוא לא יצא אל הפועל. עם יציאתה לתל אביב השאירה אינגבר בבית במצפה רמון את בעלה ואת ארבעת ילדיהם. היא ראתה אותם רק בסופי שבוע.

אינגבר נולדה בהודו ובעת המאבק שהובילה הייתה בת 42. גדלה בדימונה נישאה, התגרשה והגיעה למצפה רמון עם שני ילדים קטנים. עבדה כחמש שנים במפעל "פפקו". שמו הקודם של המפעל "מתפרת רמון". במהלך פתיחתו וסגירתו של המפעל התקדמה אינגבר במפעל, למדה את כל העבודות והייתה לתופרת מדופלמת. העבודה לא הייתה אתוס עבורה אלא הוויה קיומית, כלומר "היותה פועלת". לכאורה, היו חברותיה והיא פועלות שביקשו לשפר רק את תנאי עבודתן, להבטיח שלא יפוטרו ולקבל הזמנה במידה ופסי היצור יפתחו מחדש. אולם, למעשה, "שוק העבודה" הפך לזירת קיום בה מתגלית רגשותיהן, כאימהות כרעיות, כנשים, כישראליות וכמזרחיות. הן נדרשו להפעיל על-פי דעת החוקרת, מנגנוני ריסון עצמי שהצריכו השקעת משאבים נפשיים וכוחות רבים כדי לשמור על מקומן במפעל כפועלות. ברגע שעלו על פני השטח שאלות כמו "האם אוכל להביא אוכל הביתה לילדים" התפרצו גם שאלות קשות יותר כמו - יכולתן להיות מנהלות. מסכמת דהאן-כלב כי כשההזדמנות הזו נקרתה בדרכן, הן היטלטלו בפער שבין ההוויה הפועלית ובין התודעה הפועלית שלהן. לאחר שקיבלו הודעות פיטורים סופיות סמוך ליולי 2000, הן החליטו לצאת למאבק. בראיון עם החוקרת סיפרה אינגבר שהתברר לה דרך שיחה עם משרד הביטחון שהפועלות נוצלו והמכסה השנתית נתפרה בחצי שנה וכך התאפשר לפטרן כל פעם ולקבלן מחדש. כן התברר להן שהמעביד, ראש המועצה, נציג ההסתדרות ומשרד הביטחון חברו יחד ודאגו שבתנאים של ניצול מוגבר ובמשמרות בלתי הכרחיות, תמשכנה ותוזרמנה הזמנות חדשות למפעל.

עוד באותו היום פרצה שביתה פראית, הפועלות "לא ראו כלום בעיניים" "ולא היה להן מה להפסיד". רגע ההתפרצות נבע מהתגלית של חברותיה של אינגבר כי שררה אווירת ניצול שרירותי ללא כל הצדקה. ניצול שלא נבע "ממצב המשק" או כי "הענף קורס". ואכן, רגע ההתפרצות של נשות הדרום הרעיד את כל הארץ אך היה קצר משום שלשובתות לא הייתה המיומנות של שמירת מומנט ההתלקחות לאורך זמן. הנשים גילו סולידריות עם הנועזות של המנהיגה לרגע, והצטרפו לשביתה ללא הסכמה אידאולוגית ובלא משנה סדורה המושגת ומלובנת. הן החליטו לא להבליג יותר על עוול רב שנים שכלל זלזול במוצאן, בנשיותן, בתפקידן במשפחה, בקהילה ובחוסנו של המפעל. וכך אמרה אינגבר לחוקרת: "יצאנו להפגנה מחוץ למתפרה, הבערנו צמיגים, כעסנו, והכל דווח בשתי תחנות רדיו, קול הדרום ורשת ב', בשידור של שתי דקות בטלוויזיה ובידיעה בעיתון "שעוד מפעל טקסטיל בדרום נסגר". לאחר הבערת הצמיגים ודעת קהל אוהדת אך לא תובעת את האחראים ידענו שזה לא יעזור והחלטנו להתבצר". במונחים חוקיים, אכן הייתה זו שביתה פרועה אך במונחי צדק חברתי, שוויון בין המינים, הזדמנות לעלייה בתפקיד והזכות להגדרת האישיות שלא רק דרך הביטוי "פועלת" - היה זה צעד הכרחי, הוגן, מוסרי ומקדם את הקהילה הדרומית ואת החברה כולה.

הנשים מנעו את כניסת המנהל והוצאת סחורה; בעליהן הגיעו והצטרפו לשנת לילה במפעל; הובאו שמיכות ואוכל עבור פעוטות ומתנדבים שלחו ברכות ועידוד. מחד ליוותה אותן תחושת חרדה מהמחר (הפסקת מתן שירותים מצד מוסדות העיר) אך מאידך חשו תחושת רווחה משנים של דיכוי, השתקה, עלבונות דחייה ואובדן הערך העצמי. ההתבצרות נמשכה חודש וחצי במגמה למנוע הוצאת סחורה ששוויה היה 200 אלף ל"י מחשש שהפועלות לא תקבלנה את מלוא שכרן ופיצויים. השהייה הארוכה במפעל אפשר להן ללבות בעיות שעד כה כנשים, לא התפנו אליהן. בפגישה עם עמיר פרץ (יו"ר ההסתדרות וח"כ) עלה רעיון שהפעולות תיהפכנה "לבעלים" ותנהלנה את המפעל כקואופרטיב. הרעיון היה מהפכני וסוחף אך מהר מאוד התברר שאין אפשרות להפוך בין לילה מפועלות למנהלות והרעיון התגלה כמגוכח, מופשט, פנטסיונרי ופתטי. בשנת 2003 עזבה אינגבר למרכז הארץ לאחר מחלוקת עם שותפותיה והמפעל נמכר אז לחברת טקסטיל בערד.

החוקרת בחנה את הדמות הנשית השנייה - ויקי קנפו. תחילה קצת פרטים מחייה. נולדה ב-1960 והיא פעילה חברתית ישראלית. קנפו הייתה מנהיגת מאבק האימהות במשפחות החד-הוריות בשנת 2003 נגד מה שנקרא בפיהן "הגזרות הכלכליות". כלומר, קיצוץ הקצבאות שיזם שר האוצר דאז בנימין נתניהו כחלק ממהלך כולל להפחתת ההוצאה הממשלתית בתחומי סעד ורווחה, בפרט בכל הנוגע להבטחת הכנסה של מגזרים חלשים, דוגמת האימהות החד-הוריות. ב-2 ביולי 2003 יצאה קנפו בצעידת מחאה מביתה שבמצפה רמון למשרד האוצר שבירושלים. את הדרך לירושלים עשתה כשהיא אוחזת בדגל ישראל. לאחר מסע של 205 קילומטרים שארך שבוע, ושבמהלכו הצטרפו אליה אימהות ממשפחות חד-הוריות נוספות, הצטרפה למאהל מחאה של אימהות חד-הוריות באזור משרדי הממשלה בירושלים, ובכך העניקה למאהל זה פרסום ארצי.

קנפו ציפתה ששר האוצר יצא לפגשה אך התאכזבה. היא הקימה אוהל בגן הוורדים והמתינה יום נוסף מאכזב. כך למדה על הפער בין הצהרות תמיכה "לפוליטיקה" המפלגתית. הזמן חלף, אט אט נוספו אוהלים לידה ומאם חד הורית נחושה שיצאה מהדרום הפכה למנהיגת ציבור שלם (מדובר באלפים), עומדת בראש מטה המאבק כנגד המדיניות הכלכלית המקפחת את החלשים בחברה. בראיונות הציגה עצמה לא כנכה, אלא כאמא המסורה לילדיה, שאינה מסוגלת לעמוד בכלכלה הדורסנית החדשה. היא האמינה ששר האוצר לא יודע מהם קשייה של אם חד הורית בדרום והיא זו שתסביר לו פנים אל פנים את המצב וכך תשתנה מדיניותו. צעידתה נתנה ביטוי להתרחבותה של אוכלוסיית העוני בעוד מעטים הלכו ונהיו טייקונים ונהנו משגשוג כלכלי לנגד עיניהם. בעקבות צעדתה של קנפו, הצטרפו אחרים למעגל המחאה, בהם, בין השאר, נציגי הנכים והקשישים. מאבקה זכה לסיקור נלהב של התקשורת הישראלית. מאבקה אף כונה "מהפכת יולי" או "מרד העניים". מאבקה של קנפו זכה לייעוץ ולתמיכה לוגיסטית מצד גופים ואישים שונים בהם הקרן החדשה לישראל, שתי"ל, עמותת ידיד, אחותי, ח"כ יולי תמיר ויואל מרשק, ראש "האגף למשימות לאומיות" בתנועה הקיבוצית. לחץ ציבורי כבד הופעל על שר האוצר לשנות את מדיניותו, שלא השתנתה באופן מהותי. דומה היה שגורלה של קנפו הוא תוצאה של מדיניות רווחה מתפוררת כבר שני עשורים קודם לכן. זאת על-אף כמה ויתורים מצדו, שנדחו כבלתי-מספקים על-ידי קנפו ושותפיה למאבק. בהמשך המאבק, התגלעו חילוקי דעות במאהל החד-הוריות. בעוד קבוצת נשים חד-הוריות ירושלמיות דרשה את החרפת המאבק ומעבר לפסים אלימים יותר, כגון חסימות כבישים, בחרו קנפו ואילנה אזולאי, מנהיגות המאבק, לשמור על מאבק שקט. במהלך שהיית הנשים בגן הוורדים ספגה קנפו ביקורות מהעיתונות בכל הקשור לסגנון חייה הבזבזני כאם חד הורית (סיגריות, מספרה ועוד) אולם טבעת האימהות החד-הוריות הגנה עליה. הציבור גילה אהדה, תרם שמיכות ומזון והמחאה הפכה לשאלה אם שר האוצר ירד אל המפגינות או ימשיך להתעלם מהן. כוחה הציבורי התחזק והיא איימה בשביתת רעב אם השר יסרב לקבלנה. קנפו הדגישה כנגד התקשורת העוינת שסדר היום נשען על 2 אלמנטים בלבד: מחאה נגד הקיצוץ הספציפי בקצבאות לנשים חד-הוריות והפגנה ללא אלימות וללא מסרים מפלגתיים. נשים אחרות מקבוצות מחאה יצאו כנגדה וסדקים החלו לנבוע במחנה. התעקשותה לתמוך בשר אוצר ימיני ובה בעת לצאת כנגד מדיניותו לא מצאה חן בעיני השמאל שרצה לראות בה מסגרת למחאות נוספות. יותר מאוחר, ב-2005 הודתה שהייתה חסרה ניסיון פוליטי דבר שגרם לאי הצלחת המחאה. התקשורת לדעת החוקרת פחות התעניינה במסריה אלא פנתה אל הדמות, נשיותה, מיניותה, בעליה לשעבר, וכן דיווחה על האנורקסיה בה לקתה והתמכרותה בזמנים שונים לסמים. לבסוף התקיימה הפגישה לעיני המצלמות שם הבטיח שר האוצר שישקלו צעדים להקלה על צעדיהן של אימהות חד-הוריות, בשכר דירה, במימון מעונות ילדים, ובהקלות בזמני השהות במקום העבודה. בספטמבר 2003 נאלצו הילדים לחזור למוסדות החינוך ולאחר 10 שבועות של הפגנה תמה הפרשה וקנפו חזרה הביתה למצפה רמון שם גילתה שפוטרה מעבודתה.

לאחר שעזבה את מאהל המחאה, הופיעה קנפו מדי פעם באירועים ציבוריים ובתקשורת. קנפו הייתה חלק מהמשלחת הישראלית שהשתתפה בטקס השקת יוזמת ז'נבה בשווייץ ב-1 בדצמבר 2003. לאחר שקנפו וסוגיית המשפחות החד-הוריות ירדו כמעט כליל מסדר היום הציבורי, בחרה קנפו בת ה-44, בספטמבר 2004, להצטלם בעירום תמורת תשלום לאתר אינטרנט פורנוגרפי ישראלי. לאחר מכן תבעה קנפו את האתר בטענה שלא שולם לה מלוא שכרה. בספטמבר 2005 התאבד בנה הבכור בגיל 24 בתא מעצר. באוקטובר 2006 הצטרפה לשורות מפלגת מר"צ והביעה את נכונותה להתמודד בפריימריז של המפלגה. ב-2011 נבחרה קנפו לשמש כפרזנטורית של רשת השיווק "מגה בול", מהלך שעורר מחלוקת ונדון במספר מאמרי מערכת שפורסמו בתקשורת. בנובמבר 2016 יצאה שוב קנפו לצעדה, מבית ראש הממשלה בנימין נתניהו בקיסריה לירושלים, כשלצדה צעדו פעילים חברתיים נוספים, תחת הסיסמה "תקציב דו-שנתי עם תיקון חברתי".

המחקר המפורט של פרופ' דהאן-כלב מציג בפני הקורא את שתי הדמויות, פועלות שהפכו בתוקף הנסיבות למנהיגות מרי נשי-פועלי על שלל האירועים שקדמו להחלטתן האמיצה, ועל המצבים בהן הכריעו כנגד ממסדים, מומחים ובעלי הון ועד לכישלון האישי, הצפוי מראש שחולל סערות חברתיות ואף הזיק ופגע בנשים עצמן. המחקר אינו רק מחקר היסטורי-סוציולוגי אלא במידה רבה חודר לנבכי רגשותיהן של הנשים עולמן הנשי, המזרחי והמשפחתי ורואה בזהויות אלה מרכיב חשוב ביותר שעיצב את צעדיהן בכל שלב ושלב בדרך מפועלות למנהיגות המרי החברתי. יש שיאמרו שהמרד הנשי מהדרום היה למבשר תנועת המחאה הגדולה משנת 2011. כמובן הספר כולל פרקים רבים נוספים אך הפעם הסתפקנו "בטעימה מהדרום". רוצו לקרוא.