מַבְטִיחַ וּמְקַיֵּם
אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם מַבְטִיחַ לְיִשְׂרָאֵל לֵאמוֹר
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ אֲנִי עֲלֵיכֶם אֶשְׁמוֹר
אֵין סִבָּה שֶׁבְּגִינָה יְהֵא נָכוֹן חֹק לְסַלֵּף
הֲרֵי הָחוֹק נוֹעַד אֶת דְּמוּת הָעָם לְשַׁקֵּף
כֹּל מַעֲשֶׂה וּשְכָרוֹ בְּצִדּוֹ ולְיִשְׂרָאֵל יִחְדּוֹ
וְהַגֶּר הַגַּר פֹּה בְּשָׁלוֹם יֵהֵא שְׂכָרוֹ בְּצִדּוֹ
וְאִם לֹא יְקֻיְמוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים כְּלְשׁוֹנָם
יִהְיוּ הַחַטָּאִים מְשַׁלְּמִים עַל כִּשְׁלוֹנָם
לְפִיכַךְ אָמַר הָאֵל הֱוֵה מַבְטִיחַ וּמְקַיֵּם
דַּע אֵיךְ הִתְחַלְתָּ לְמַעַן תֵּדַע אֵיךְ לסַיֵּם
לֹא בִּכְדִּי צִוָּה אוֹתָנוּ הָאֵל לָלֶכֶת בְּחֻקָּתוֹ
כִּי הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה כְּמוֹ בִּכְתָב תּוֹרָתוֹ
נאמר אם בחקתי תלכו ואותם תשמרו
אמנם משה נתן תורה לישראל שקבל אותה מסיני אבל בקש שהעם ידע כי
ההלכה ניתנה במעמד מתן תורה ואיננה פחותה מתקפה מן התורה שבכתב. יותר מזה ניתן לומר כי כדי לקים התורה שבכתב, הכתובה וחקוקה ואין לשנות בה קוצו של יוד, דרוש שתהיה גם תורה שבעל-פה יצירתם של חכמי ישראל שמקורה בלימוד ובבאור התורה שבכתב. לכן קבעו חכמינו ז"ל את
"ההלכה" אשר לפיה
"ללכת" בחיי יום-יום. המשתמע מן האמור כי צריך ללמוד ולבאר את התורה שבכתב ולתת תקף להלכה כמו החוק הכתוב המחיב כל אדם לקימו. לא פעם דובר
"התנאי הכפול" לפיו נקבעה הדרך לקיים הסכם או ברית שנכרתה בין הצדדים ונקבע גם מה יהיה אם לא מקמים את התנאי הכפול. כמובן התנאי צריך להיות תנאי שניתן לביצוע או מותר בביצוע בדרך המקובלת בהסכמים בין צדדים להסכם כגון במקרקעין יאמר שם כך:
היה ותשלם לי תמורת הקרקע לפי כך וכך שקלים תהא הקרקע קנינך, ברם היה ולא תשלם לי את תמורת הקרקע כך וכך שקלים, לא תהא הקרקע קנינך. בפרשת בחוקותי, מדובר בברית שבין הקב"ה לישראל שם נאמר: אם בחקתי תלכו וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.(כו/ג,ד) אך
אִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ ואת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי אזי רע ומר יהיה גורלכם:
וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם ... ושברתי גְאוֹן עֻזְּכֶם... ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ השדה לא יתן פריו (כו/יט). ידוע מקדמת דנא כי בני אדם אינם אוהבים כבלים בפרשם חוק ומשפט בראותם שיש דבר מה כובל. או יש עוֹל, הנטייה הרעה של האדם
"לפרוק עול", באופן
שכל אדם הטוב בעינו יעשה. הרמב"ם אומר כי התנאי הכפול צריך להיות ביצועי. כגון אם אדם מארס לו אישה באמרו לה בפני שני עדים: הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל בתנאי שתעשי מעשה אסור מן התורה, לא טוב הדבר, כי בדיני חוזים המתחייב מקים את אשר התחייב לקים, גם אם אסור לעשותו כדי לתת תוקף קיומי להסכם.
והתהלכתי בתוככם
ה' יהיה אלוהי ישראל רק בקימם את מצוותיו ככתוב בתורה. כי יש בקיום מצוות התורה כדי לשמור על נקיון כפיים ולעשות למען העם במסירות נפש, מבלי לצפות לתמורה,
כאן ועכשיו שנאמר:
ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום (ואתחנן ד/ד), יש לעשות הטוב והישר בעיני האלוהים ולהגיע לעולם הבא נקי כפים ובר לבב זו הסיבה שהוטל על האדם לשאוף להגיע נקי כפים ובר לבב לעולם הבא. זה איננו משחרר את האדם מלעשות הכל כדי לחיות בעולם הזה ולתת לאחרים לחיות. לשון הפרשה מלמד שעל ישראל להתעלות על העמים האחרים שלא קבלו עליהם את התורה ואינם מצווים בעשית המצוות ואת הטוב והישר בעיני אלוהים כמו ישראל, כדי שיהיה אלוהים אֱלֹהיהֶם כמו שאמר לישראל:
והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לעם (כו/יב). מי שחי בעולמנו זה, אומנם עושה למען עצמו, אך עושה גם למען הכלל. בעוד אלה שיגיעו לעולם הבא יזכו בשכר לעצמם בלבד ואינם מזכים את האחרים. לעניין שכרם של ישראל נאמר
ופניתי אליכם (כו/ט). רש"י מבהיר: זה
לעתיד לבוא כאומר: אִפָּנֶה מכל עסקי לשלם שכרכם (לא בעולם הזה). משל למה הדבר דומה: למלך ששכר פועלים והיה שם פועל שעבד הרבה, נתן לו המלך לחכות עד שגמר את חשבונו הקטן עם האחרים, והתפנה לשלם לו את חשבונו הארוך. כך הקב"ה בתחלה הוא משלם לאמות העולם שכר מצוותיהן, מפני שחשבונם מועט. ואחרי כן, לעולם הבא, ישלם לישראל את שכר מצוותיהם שהוא חשבון גדול. בל נתמה מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כי שכרם של צדיקים לעתיד לבוא.
ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו
הנביא ירמיהו מזהיר אותנו באמירה קשה אם האדם יבטח ב"אדם" וְיִשָּׁעֵן על זרוע של אדם שתגן עליו, כי הרי האדם כעלה נדף ברוח, או כערער היינו שיח הצומח במדבר שאין לו תקווה כי ינצל מהתיבשות ואבדן. לעומת זאת הנביא משבח את האדם אשר שם מבטחו בה' וסמך על אמונתו ועל מעשיו הטובים לאמור:
ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, אז יהיה דומה לעץ שתול על מים בעוד הבוטח באדם מדמה אותו לערער מִדְבָּרִי חסר סיכוי להתפתח ולצמוח. הנביא מזהיר את האדם העושה עֹשֶׁר ולא במשפט. עיקרם של הדברים הוא להאמין בכוחנו ולא לסמוך על אחרים, שהן יעשו את המלאכה בעבורנו. הנביא מדמה זאת לאדם שעוזב מקור מים חיים הוא מקור שעם ישראל בחר לו לשתות ממנו היא אמונתו, בניגוד לאלה מישראל שעיקר דאגתם הוא לעצמם כמו אלה אשר תרים אחרי מים באושים לטבול בהם, הם בבחינת חולים, לכן רחק מהם ופנה לבוראך לאמור: רפאני ה' ורפה הושיעני ואושעה כי תְּהִלָּתִי אָתָּה, רק בך אתהלל. לא נרעה בשדות זרים, נִטּוֹל גורלנו בידינו, זה סוד קיומנו אף בקרב עמים ששונאים אותנו ומעמידים פני ידידים. הם יענשו כל אדם על חטאו כי הקב"ה נשבע שלא להעניש עונש קיבוצי על מעשים שנעשים, תוך התכחשות לברית שבין הקב"ה לבין ישראל. לכן למרות שישראל מוֹעֲלִים בה' והולכים עמו
"קרי" דהיינו בניגוד לרצונו וחוקיו ומשפטיו, הקב"ה נמלך בדעתו ונמנע מתת ענש קבוצי ובתנאי
שֶׁיֵּרָצוּ את עונם, לכן אומר הנביא בשם ה':
זוכר את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אזכר והארץ אזכר (כו/מא,מב). ומוחל על פשע וחטאת בתנאי שתעשה תשובה. דהיינו תשים מבטחך בעצמך ובאלוהי שהוא שומר ישראל ואין זולתו שומר בקרב העמים. כל שדרוש לקים:
"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו" אהיה אני ה' אלוהיכם אתכם וגברתם על כל צר ואויב. ושוב אנו חוזרים אל העיקר שהוא הבסיס לקיומנו, הוא האחדות -לא האחידות - ללכת בדרך הישר ובטוהר מדות לטובת העם כלו כשטובתו של הפרט כלולה בטובת הכלל. ואלה הכללים המשמים יסוד להצלחה.
כִּי הַכְּלָל לְהַבְטִיחַ וּלְקַיֵּם וְהַמּתְחִיל בְּמִצְוָה עָלָיו לסַיֵּם
לְקַיֵם חוֹק וּמִשְפָּט תָּמִיד אַף אִם חָטָא הָאָדָם לֹא בְּמֵזִיד
כּי הַמְּזַלְזֵל בַּחֹק וּבַמִּשְׁפָּט יִמְצָא עַצְמוֹ מֻאֲשַׁם גָּם נִשְׁפַּט
לָחוֹטֵא אֵין מִפְלָט מְעֹנֶשׁ שַּׁמַּעֲשֵׂהוּ מַסְרִיחַ וְרֵיחוֹ בֹּואֵשׁ
אֵין לַפּוֹשֵׁעַ מִפְלַט מְהָעֹנֶשׁ וְלֹא יוֹעִיל לוֹ מִפְלָט שֶׁמְּחַפֵּשׂ
כִּי הַזּוֹרֵעַ זֶרַע עַל טְרָשִׁים סוֹפוֹ שׁיֹּאכַל פֵּרוֹת בְּאוּשִׁים
דַּע אֵין מִפְלָט מִן הַמִּשְׁפָּט כַּבֵּד בֵית הַמִּשְׁפָּט וְאַל תֵּחַת
כִּי הַמְתַעֲתֵעַ בַּחֹק לַחֲמוֹק גָּם בְּבִטּוּל חֹק לֹא יַגִּיעַ רָחוֹק
שׁוּב נַזְכִּיר אֶת הָחִידָה: מֵעַז יָצָא מָתוֹק
