סאגת שרה, הסוף

בשנים ההן, אולי 1949, אכלנו אבי, ד"ר ישראל מרגלית ואני במטבח הפועלים ברחוב ברנר (2?) בתל אביב. על הקיר תלתה מודעה שב"אוהל שם" מציגים את "המכשפה" של אברהם גולדפאדן משנות ה-80 של המאה ה-19 (נתן אלתרמן תרגם את המחזה מאידיש לעברית כבר בשנות ה-30' במלאת לו 25). שאלתי מה זה ואבי תהה אם אני רוצה לצפות במחזה, והביא אותי לאולם שהיה סמוך לביתנו, ובכיתי לכל אורך ההצגה על היתומה המסכנה. אבל זכרתי מאז את המלים והלחן: "יהודים רחמו רחמו/ הן ליבכם ישר עדין./ דיינים עליי הגנו..." ואיני יודע מה השורה הרביעית. אך המלים והמנגינה צפו ועלו מזכרוני לשפתיי עתה כשקראתי כי שרה נתניהו גמרה בעסקת טיעון קלה שבקלות. זה לא משפט ממשי. זה לא עיקרון בוזגלו. בכל זאת ד"ר יעקב וינרוט ז"ל שכנע אותי כי למרות דעתי הביקורתית על פעילותה של שרה נתניהו ראוי לסיים את עניין המעונות בלי משפט (בנפרד מהבירורים המשפטיים-אזרחיים המתקיימים). לא חייבים לנמק מדוע. אני כאמור נזכרתי בשיר ממחזהו של גולדאפן, "יהודים רחמו רחמו". [פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]