לאן מועדות פנינו? לאחר פיזור הכנסת ה-21, שהצליחה "למשול" בערך חודש, פנינו לבחירות בתום הקיץ - בדיוק פגרת הזמן בין שבועות לבין החודש השביעי למנין החודשים. הנשיא העניק את ההזדמנות להרכיב
ממשלה לנתניהו. לאחר עשר שנים רצופות של שלטון, ודאי שיודע נתניהו מה ניצב בפניו. איש לא מוותר. אישה לא מוותרת. כל המפלגות משתתפות בדיוק באותה אווירה: גזל לאור יום. הצביעו כולם להגדיל את מספר השרים, כי קופת הציבור פתוחה, וכל המגדיל לשדוד אותה, הרי זה מבורך.
הרשות המחוקקת עסקה לא רק בהגדלת מספר השרים, כי אם גם בשאלת חסינות מיוחדת, שאלה נוספת שנראה שאלמלא ראש הממשלה הנוכחי, לא הייתה עולה כלל על הפרק. לא סיימו את כל דיוני המשא-ומתן שהתנהלו במקביל, קיבל ראש הממשלה הארכה מהנשיא. משהסתיימה הארכה זו, היה צריך נתניהו לחזור לנשיא ולהודות שנכשל במשימה שהוטלה עליו.
ניחן ראש הממשלה בזכרון טוב (השאלה היא תמיד של יישום, לא האם זוכר הוא), ולפני עשור בדיוק קרה דבר דומה, רק בהיפוך. משימת הרכבת הממשלה הוטלה על
ציפי לבני, וכשזו סירבה להכנע לדרישות החרדים - אונס ברבים של הקופה הציבורית והאמון שנתנו הבוחרים הלא-חרדים (קרי הרוב) - היא חזרה לנשיא המדינה והודתה בכשלונה. כך יצא שנתניהו זכה בסבב חדש כראש ממשלה, סבב שנמשך ביציבות רבה עשור שלם.
הנשיא יצא בהצהרה פומבית, מוקלטת, לידיעת הציבור הישראלי בארץ וכל מי שעוקב בחו"ל, ובה הסביר את ההליך החוקי והבטיח שהוא עושה הכל למנוע בחירות נוספות. כל שהיה צריך לקרות הוא שהארכה תפוג, נתניהו יודיע לנשיא שהוא אינו מסוגל להרכיב ממשלה, והנשיא וצוותו היו מזמנים את האדם שלדעתם יוכל, בהנתן הנתונים העכשוויים, להקים ממשלה.
אך ראש הממשלה ומפלגתו לא רצו זאת. הם רצו להרוויח ארכת זמן נוספת, וכך הצביעו לפזר את הממשלה. השיקול היה פשוט: אנחנו ממשיכים לנהל את המדינה, ודאי נזכה בבחירות הבאות, ובינתיים, עוד גדול היום. טוב שלטון זמני מאשר אופוזיציה (שכן התרגלנו לשכרון הכח, ואסור לוותר עליו). יש הקוראים לזה "תרגיל מלוכלך" או "תרגיל מתוחכם" בעוד אחרים קובעים "פוליטיקה ישראלית"!
אחריות אישית
אלא שנתניהו פוליטיקאי ממולח, ונראה שלדעתו הוא המנהיג היחיד, ובלעדיו לא כלום. לראש הממשלה המכהן תקופה ארוכה ביותר בהיסטוריה של 72 השנים האחרונות, נתניהו לא יכול להצטייר כפוליטיקאי העוסק במניפולציות, ולכן צריך להצביע אצבע מאשימה כלפי מישהו. פעם היו מנהיגים לוקחים אחריות אישית, וכשלון כמו זה של הפעם פרושו היה שהגיעה עת המנהיג לפרוש, לפנות מקומו לאחר. אך לא כך בימינו.
היום נתניהו שילח את כלבי הציד לתקוף את ליברמן ומעשיו (זה היה עוד טרם פיזור הכנסת), וכשקרה מה שקרה (פוזרה הכנסת), יצאה הפמליה כולה לשחוט את השועל. הגדילו החרדים להכריז שליברמן לא יזכה בבחירות הבאות, קרי יש להענישו. שוגים הם במחשבה שהפכו לאלוהים או לנציגו, ולפיהם ישק דבר.
דווקא היה זה ליברמן שעמד על הבטחתו לבוחר: חוק גיוס (שאגב טוב גם לחרדים מהאלטרנטיבה של גיוס כללי ללא יוצאים מהכלל) אמיתי, לא מס שפתיים. החרדים, כמו נתניהו, מבינים דבר פשוט: כל זמן שניתן להאריך את הססטוס קוו, הם ימשיכו לשלוט ולכוון, לא יהיה גיוס, ולפיהם ישק דבר.
אצל ליברמן, המציאות פשוטה, כך גם האמת. אין פה חצי הריון, ואין הצגות של כאילו. כשמבטיחים יש לקיים. אין זו שאלה של "ימין" או "שמאל" או של רצונו להפיל את נתניהו.
הכלבים ואדוניהם משולהבים מריח הדם. הם צדים את ליברמן, ולא ינוחו לרגע עד שגופת השועל, זבה מדם, תונח לפניהם על מגש. עד כמה קל להפנות אצבע מאשימה, וכך להסיט את תשומת הלב ממעשיהם, חולשתם וכשלונם. האם לא נמאס לבוחר? ומה האלטרנטיבה?
מנהיג אמיתי
הגיע זמנו של נתניהו לפרוש. הלא לא ייתכן שמדינה שלמה, ובה כמעט תשעה מיליוני אזרחים, לא תוכל להציג ולו מנהיגה או מנהיג שיוכלו לקחת את המושכות ולמלא את התפקיד בצורה טובה לא פחות, ואולי גם יותר. הלא אין זו תחרות, מדובר בגורלה של מדינה שלמה, על כל אזרחיה. מה חושב נתניהו? שהוא יחיה לעד? שהוא ימשול לעד? האם הוא טיפח ועודד דור חדש, מנהיגי העתיד, מישהו שיקח את מקומו עם בוא הזמן? אין אני מדבר על שרת התרבות או השגריר לאו"ם (אותו היה צריך להרחיק מהמדינה בכדי לזכות בשקט זמני). מדובר במנהיג אמיתי, בעל שיעור קומה.
ומה עם שאר הנבחרים ומנהיגי שאר המפלגות? אכן, פה מפלגה קטנה, שם מפלגה שהייתה וכמעט נעלמה, הנה מפלגה גדולה שעיקרה "רק לא נתניהו" ואפילו יש מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, ואלו שעמדו בראשה התמחו בלעבור מלשכת נתניהו למפלגה דתית-ימנית אותה עזבו עם חובות גבוהים והקימו מפלגה משלהם, ועתה אחת מהצמד חושבת לחבור חזרה לליכוד, לחזור הביתה. יש גם את הערבים, ששוכחים שזה ביתם, כה עסוקים הם בתהתנגחות בישראל ולהוציא דיבתה בעולם. כמה חבל.
נחזור אם כך לשלושת הגנרלים והטר"ש. הטר"ש זכה באמון הציבור בעבר והאמון עדין לא הצטנן (אם כי עד כמה הגדיל להיות שר האוצר, מי יודע). אך בין הגנרלים אחד שיכול לקחת את המושכות, רק נמשך הוא משום מה לכיוון הלא נכון. מה צריך יעלון? הוא צריך להתנתק מהיועצים והדוברים שיודעים הכל יותר טוב מכולם, ולהתחבר קצת לעם. קשה הדבר, שכן כמו נתניהו, גם הוא התרגל למעמד ולשררה, ומאד קשה להתנתק. אך יעלון ודאי זוכר את אותו קצין (לא זוטר) שהגיע למטכ"ל ומצא שם מקום שורץ נחשים, עקרבים ושאר חיות מסוכנות. הצטייד בנעלים גבוהות ויצא לנכש את העשבים השוטים וליצור שדה חדש.
צריך יעלון לחזור לאותם ימים, עת היה קצין שתפקידו להוביל, להתמקד בעיקר, להציב מטרות ולהשיגן. את השומנים ועודף-הנחת ניתן לנער. את היכולת להגיד "אחרי" ולהוביל יש למעטים, וצריך לנצלה. מנהיג אמיתי לא מחכה לאחרים שיקומו ויתיצבו, עושה הוא זאת ומוביל. ואז אנשים נוהרים אחריו, שכן אין דבר טוב יותר מדוגמה אישית מדרבנת.
בפנינו פסק זמן ויש לנצלו. צריך לקום מנהיג העתיד וליצור מציאות חדשה. יכולה זו להיות אילת שקד, או אולי בוגי יעלון, או מישהו אחר. אך אם חושב נתניהו ולהקתו שהבוחר ישכח את שקרה זה עתה, כדאי להזכיר שהבוחר אינו טיפש. יגיע יום הבחירות הבא, ויקרה אחד משני דברים: ימנע הבוחר מלהצביע, או יביע הבוחר את שאט נפשו מהסטטוס-קוו, וישלח את נתניהו הביתה (גם כך כוחות חזקים מאוד מנסים לעשות זאת כבר כמה שנים). אלא אם כן יקום מנהיג אמיתי ויקח את המושכות בידיו (או בידיה)!
