השבת אנחנו קוראים את פרשת נָשֹׂא ולמחרת חל חג השבועות, מתן תורה. כלומר השנה, פרשת נשא מהווה עבורנו הכנה לקבלת התורה. ברוב השנים ההכנה לקבלת התורה היא בקריאת פרשת במדבר ואז הקשר ברור יותר, כמאמר רבותינו (נדרים נה/א): כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לַכֹּל, תורה ניתנה לו במתנה. ואחרי שבועות באה פרשת נשא, זו נשיאת הראש שהיא תוצאה של קבלת התורה. זהו הסדר הרגיל והמובן ברוב השנים, איך נבין את הסדר החריג בשנה זו? נשיאת ראש כהכנה לקבלת התורה? לא כל כך מסתדר. אבל לפעמים זה בדיוק מה שצריך, נשיאת ראש כדי לקבל את התורה. כמו בימים אלו למשל, כאשר התקשורת רוגשת סביב החשש (המדומיין) מפני מדינת הלכה.
זה התחיל בדבריו של פוליטיקאי שבחר למצב עצמו כאנטי בכל מיני עניינים, לפי מה שנראה לו משתלם באותו רגע, ונמשך בדברי פוליטיקאי אחר שרואה עצמו מועמד ראוי לתפקיד שר המשפטים ומייחל בגלוי להשלטת משפטי התורה. נו, מכאן קצרה הדרך לסערה תקשורתית והיא אכן באה. יקצר המצע מהתייחס לתגובות הרבות או אפילו מלצטטן, אבל ממה בעצם מתרגשים כולם? הרי יהודים מתפללים בכל יום חול ומבקשים בברכה האחת עשרה בתפילת העמידה "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". המקור לתפילה זו הוא הבטחת ה' מפי הנביא (ישעיהו א): [כו] וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. וזו תהיה המדינה היהודית.
אז גם אם לא שמים לב מה בדיוק מבקשים בתפילה שלוש פעמים ביום, הרי את המקור לתפילה קוראים בהפטרה בכל שנה בשבת שלפני תשעה באב, אז מה חידש אותו פוליטיקאי נמרץ (מדי)? והרי בין מבקריו ישנם גם יהודים האומרים תפילה זו, שכן הם שומרי מצוות בחייהם הפרטיים. מסתבר שהפוליטיקאי הנמרץ אומנם לא חידש כלום אבל הוא הציף את הרעיון שאמור להיות מונח בבסיס קיומה של המדינה, הקשר שבין עם ישראל ותורת ישראל. יש אנשים שזה מבהיל אותם ומסתבר שזה לא בהכרח קשור למידת שמירת המצוות של מי שנבהל, זה קשור לעומק הקשר הנפשי שלו לתורה, והקשר הזה תלוי בעומק חוויית המדבר בנפשו. כי אין די בקשר הטכני ואפילו הרגשי.
המעשה הוא העיקר
וזו ההכנה לקבלת התורה שמציעה לנו פרשת השבוע: תשומת לב לפרטים המעשיים דוקא. נחמד להגדיר את המדינה כמדינה יהודית עם או בלי דמוקרטית, השאלה היא במה המדינה יהודית, בכך שרוב האזרחים יהודים? רוב חברי הכנסת? השופטים? ושמא חוק השבות הוא המגדיר אותה כיהודית? כל הנ"ל ומאפיינים נוספים שאפשר להציע עדיין אין בהם כדי להעניק למדינה את התואר יהודית. הגדרה של אדם פרטי זה משהו אחר, נולד יהודי הוא יהודי בלי קשר לשום דבר נוסף. לעומת זאת מדינה וגם כל חברה זקוקה לרעיון שיאחד את חבריה לגוף אחד, בלי רעיון כזה זו התארגנות אינטרסנטית שהיא לא בהכרח שלילית כמובן. מהו הרעיון המאחד אותנו למדינה יהודית?
באה פרשת השבוע נשא בערב חג השבועות ומציעה לנו את הרעיון המאחד, המעשה בפועל, לחיות לפי הוראות התורה. לא די ברעיונות או בחוויות אישיות, "המעשה הוא העיקר" כמאמר רבותינו. זה מתחיל בתיאור מפורט של עבודת הלויים במשכן, השינוע שלו במסעות, מי לוקח מה ומה הם אמצעי ההובלה. אפשר היה להסתפק באמירה כללית שתפקידם להוביל את המשכן ואת כליו, אבל התורה טורחת לפרט כדי שנלמד שלכל פרט יש חשיבות וצריך להקפיד בפרטים גם אם כרגע אני לא מבין מה זה חשוב. הפרשה ממשיכה בהקפדה פרטנית על דיני טהרה שונים לשמירת טהרת המחנה, לשמירת קדושת
הבית היהודי ועד לשמירת קדושת האדם היהודי כפרט.
אבל דומה כי השיא בהדגשת חשיבות המעשה מתגלה בקרבנות הנשיאים (במדבר ז): [י] וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים, אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם, הִמָּשַׁח אֹתוֹ; וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת-קָרְבָּנָם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. ה' מורה למשה שלא יקריבו ביום אחד ...נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם... ומכאן ואילך שתים עשרה פעם חוזרת התורה על תיאור קרבנותיהם באותן מלים ממש כאשר רק שמו של המקריב מתחלף מדי יום; ביום הראשון הקריב פלוני כך וכך, ביום השני הקריב אלמוני כך וכך וכן הלאה. מה הרעיון? מדוע לא מספיק לפרט קרבן אחד ולציין שכמוהו הקריבו כולם? כדי ללמד אותנו שהמעשה הוא העיקר, שיש חשיבות עצומה למעשה טוב של כל יהודי ואי-אפשר להסתפק בכך שפלוני כבר עשה.
