קטע מטור בדהמרקר שכתבתי בשנת 2007:
לצד צמיחה כלכלית, משקים מודרניים מאופיינים במחזורי עסקים - תנודתיות בשיעור הצמיחה סביב המגמה; כלומר, מעברים מתקופות של צמיחה מהירה לתקופות של מיתון. גם אם לא מבינים תמיד מדוע, הניסיון מרמז לכך שמיתון יגיע, והוויכוח הפופולרי כל כך בישראל על מה עושים עם "העודפים המצטברים בקופת המדינה" יוחלף בוויכוח פחות נעים - מהיכן מקצצים בזמן שהקופה הולכת ומתרוקנת.
מדיניות כלכלית אנטי-מחזורית. כלומר, מדיניות המנסה למתן את התנודתיות בצמיחה הכלכלית, ובעיקר לצמצם את הפגיעה בהכנסה בתקופות של שפל, מאופיינת בגישה שמרנית בתקופות של צמיחה: הימנעות מגידול, מעבר לתוואי הרב-שנתי, בהוצאה והימנעות מקיצוצים או אף הרחבה בהוצאה בזמן שפל ואבטלה, במטרה לסייע למשק לצאת מהמיתון ולצמצם את נזקיו.
אבל משמעותה של מדיניות מרחיבה בזמן מיתון פשוטה - גידול בחוב הציבורי. בישראל, המאופיינת בחוב ציבורי די גבוה, מיתון יחייב, כפי שאכן היה הדבר בעבר, דווקא צמצום בתקציבים, כלומר הפעלת מדיניות מצמצמת או פרו-מחזורית. מכאן שמדיניות כלכלית אחראית אינה מושפעת מהמצב הרגעי בקופה.
וחזרה לשנת 2019: לא מזמן, כחלון התייעץ עם רואי חשבון מה לעשות עם "העודפים בקופה", עודפים דמיוניים (כפי שהסברתי פעמים רבות) בדיוק כמו העודפים ב-2007, והנה אנחנו בהאטה בצמיחה הכלכלית, ובמסלול של צמיחה מטורפת בגרעון הממשלתי. מדובר בסכומים כמעט דמיוניים.
גירעון של 4% משמעותו גידול בחוב של בערך 6,500 שקל לאדם בישראל לשנה. ואנחנו, בני האדם בישראל, והילדים והנכדים שלנו, נשלם בסופו של דבר את החוב הזה, ובקצב כזה, משק בית צובר חוב אדיר לאורך השנים - למשל
5 נפשות במשק בית לאורך חמש שנים, צובר חוב של מעל 160 אלף שקל.
התופעה של חיים היום על חשבון הדורות הבאים אינה ייחודית לישראל ואינה מוגבלת לתחום הכלכלי, אבל נראה שכחלון ונתניהו הביאו את הדברים לרמות הזויות. מי אחראי? רבים כאן, במענה לביקורת שלי ושל אחרים על הפקרת הכלכלה על-ידי נתניהו, הגיבו ברשימת הישגים: צמיחה, אבטלה נמוכה, צמצום בעוני ועוד, וכמובן ייחסו את ההישגים לנתניהו. כל מה שפחות מוצלח, זה כבר לא נתניהו, זה כחלון.
אני כבר מכיר את התגובות שבסופו של דבר החריגה מיעד הגרעון לא כל כך גבוהה, אז ככה: מה שחשוב זה הגרעון ולא החריגה מיעד הגירעון. ברצינות, אם היו מגדירים יעד של 5% גירעון אז הכל מעולה כי הגרעון הוא רק 4%? עוד נטען בתגובות שבפרספקטיבה של עשור לממשלת נתניהו, דווקא הביצועים בתחום צמצום החוב ביחס לתוצר הם מרשימים מאוד, כפי הנראה יותר מרוב אולי כל מדינות ה-
OECD, והגידול בחוב הוא זניח שכן הוא רק התרחש לאחרונה.
שתי הערות בתגובה לטענה:
1. אני מבקר את נתניהו על הפקרת הכלכלה, הפקרה שגדלה עם הזמן, בעיקר במינוי כחלון לשר אוצר והכוונה (כנראה) למנות אותו שוב בהמשך, והעובדה שנתניהו לא הפעיל את סמכותו לצמצם את ההפקרות במשרד האוצר.
2. הקשר בין חוב לצמיחת האוכלוסייה: ישראל יוצאת דופן בין המדינות המפותחות בילודה הגבוהה ולכן בקצב צמיחת האוכלוסייה, יש לעובדה זו השלכות חשובות. לעניינינו, ככל שהאוכלוסייה צומחת מהר יותר קל יותר לצמצם את יחס החוב תוצר בגרעון נתון: המכנה פשוט גדל מהר יותר. יש כאן אלמנט מורחב של מעין משחק פירמידה. בשונה מרוב המדינות המפותחות, אנחנו יכולים להטיל נטל על דור העתיד שהוא גדול יותר מהדור שלנו.
אבל, וזה אבל גדול, אוכלוסייה גדלה מחייבת השקעה מסיבית בתשתיות רק בשביל לעמוד במקום. עכשיו, אם ממשלת נתניהו (ולמעשה רוב אם לא כל ממשלות ישראל) הייתה מנצלת את היכולת להגדיל גרעון, ללא הגדלה רבה ביחס חוב תוצר בגלל גידול האוכלוסייה, במטרה למממן את התשתיות הנדרשות לאוכלוסייה הגדלה אז לא הייתי מלין על הגרעון והגידול בחוב. אבל זה לא המקרה. אז נראה שהביקורת במקומה.
[
פורסם בבלוג האישי של עומר מואב]
