בנותיי נויה, שירה וקרן אני נסענו לאוקראינה. אפשר לומר טיול שורשים. אך למען האמת קודם כל סיור עבודה נחוץ של אחת מהן. טרם הגיעה העת לספר. היו שלושה וחצי ימים קסומים.
איני יודע כיצד הגענו לאדוארד דוקס. הוא מנחה סיורים, וכותב לעתים קרובות ל
ידיעות אחרונות ול-Y-net. איך שהגענו פצחנו בשירת "במורדות הדנייפר דוהרים סוסים..." היה כיף. נסענו לעיירה מסוימת מאוד ממנה עלו לפני כמעט 110 שנים סבתי פרומה ציפס וסבי ניסן אהרונוביץ. הם הגיעו בעלייה השנייה. אנשי עבודה צנועים שהחלו דרכם בחצר כנרת, ובגלל שסבי היה חיגר לא יכלו להישאר בדגניה ועברו לירושלים ולאחר מכן לתל אביב (גם לרחל המשוררת לא הניחו להישאר בגלל מחלתה, עיינו בספרה של הפרופסור נורית גרץ).
דוקס העשיר את טיולנו. מרגש ביותר היה להגיע לאחת הדירות בה התגורר ילד בשם
חיים נחמן ביאליק. החצר נשארה בדיוק כפי שתוארה בסיפורו "מאחורי הגדר". אותה גדר. אותו כלב נובח או צאצאו. הנערה הגויה מרינקה שמצאה חן בעיניו התחלפה בבתה או בנכדתה, או נינתה, ועתה היא מתנכלת לשכנה היהודיה שגרה שם כנראה בחדר בו שמע ביאליק את הצרצר. הן הוא שמע בלי הרף את הצרצר משורר הדלות וכאן ראה את אמו הענייה מתחבטת אם לקנות בערב שבת נרות או חלה. כאילו הזמן עמד מלכת (אזכיר בפעם האלף כי מה שיש לי מביאליק ומהתנ"ך ואחרים של מורתי רחל אלפר הוא), וראינו רבות.
הגענו לעיירה של סבתי וסבי. בקייב הצצנו למקום בו נערך משפטו של מנחם מנדל ביילין. בדרך ראינו את האתר לזכרו של מייסד הרבנות הבעל שם טוב. גם העמקנו אל בור הדמים הנורא של באבי יאר, ושחזרתי את מראהו של יבגני יבטושנקו שב-1961 העמיד את המשטר הסובייטי על חרפת העלמת רצח היהודים ב-1941 (33 אלף ביומיים הראשונים).
אבל משהו בחדרו הדל של ביאליק, בו מתגוררת ישישה יהודיה ערירית, דיבר אל לבי במיוחד. רק ממצוקת הדלות הנוראה של הגולה הארורה הזאת, שיושביה רצחו בבוא השעה השחורה את שכניהם היהודים בצהלה, אפשר להבין לליבו של בן ה-19 שכתב בגעגוע אל הארץ שלא ראה מעולם - "הירד כפנינים הטל על הר חרמון?/ אם ירד וייפול כדמעות".
היי אדוארד דוקס, היה כיף, ותשמור על מיתרי הקול לעוד ישראלים שאוהבים שירה בציבור.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
