גביש נולד וגדל בתל אביב בשנת 1925 ולמד בבית חינוך לילדי עובדים בצפון תל אביב ובית הספר המחוזי בגבעת השלושה. התגייס לפלמ"ח בגיל 18, ועבר אימונים שאורגנו על-ידי ההגנה והצבא הבריטי שמטרתם הייתה עצירת טנקי האויב הנאצי, במסגרת הכנת היישוב למלחמה אם יגיע לארץ ישראל. האימונים שצבר הוא ואנשי הפלמ"ח האחרים, סייעו מאוד בהתארגנות הפלמ"ח בהמשך. בליל הגשרים השתתף בפיצוץ הגשר של כביש עזה-רפיח מעל נחל הבשור. לחם בפלמ"ח במלחמת העצמאות, היה מפקד פלוגה בגדוד הראשון של הפלמ"ח והשתתף בקרבות משמר העמק (קרב זרעין במסגרת מבצע "מטאטא"), שם בלם את כוחותיו המשוריינים והעדיפים בהרבה של פאוזי קאוקג'י, באמצעות מארב שטמן לו מחוץ לקיבוץ. הוא אף פיקד על הגדוד הראשון של הפלמ"ח בהתקפה על טירת צבי בהמשך שימש כמפקד פלוגה בחטיבת "יפתח" ולחם בקרב מלכיה הראשון בו נפצע מפגז שנחת בתוך העמדה שלו והוא פונה לבית החולים. בעודו מחלים מפציעתו השתתף כקצין מבצעים בכיבוש לוד - רמלה. "במבצע יואב" לחם כסגן מפקד גדוד והשתתף בקרבות שילטא וחירבת מאחז. בתום המלחמה מונה למפקד הגדוד הראשון "בחטיבת יפתח".

אלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש ליווה את ראש הממשלה לוי אשכול והשר מנחם בגין בביקורם אצל כוחות צה"ל בסיני, ב-13 ביוני 1967 ובהמשך שירת כסגן מפקד חטיבה 7 וסגן מפקד גייסות השריון, קצין אג"ם פיקודי. ב-1952 מונה לראש ענף מבצעים במטכ"ל והיה חבר בצוות ההקמה של המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. פיקד על בה"ד 3. ב-1956 מונה לראש מחלקת מבצעים והיה ממתכנני מבצע קדש. בשנים 1960 עד 1961 פיקד על פו"ם וב-1962 מונה לעוזר ראש אג"ם ואחר כך לראש מחלקת ההדרכה. ב-15 בדצמבר 1965 החליף את האלוף צבי זמיר בתפקיד אלוף פיקוד הדרום. לפני מלחמת ששת הימים, עקב בעיות קואליציוניות, משה דיין ביקש להתמנות לאלוף פיקוד הדרום (סירב תחילה להתמנות לשר ביטחון) ונענה, וגביש התבקש על-ידי רבין להתמנות לסגנו של דיין. גביש זעם על התוכנית המבזה והמזלזלת בו וביקש להתפטר אך בסוף דיין מונה לשר ביטחון וגביש המשיך בתפקידו. במלחמה עצמה פיקד כאלוף הפיקוד, על שלוש אוגדות שכבשו את חצי האי סיני. לאחר המלחמה פיקד על הקמת הביצורים בסיני. ב-1970, תמך שר הביטחון דיין במינוי גביש לסגן רמטכ"ל וראש אג"ם, אך הממשלה (בעיקר גולדה) החליטה למנות את דוד אלעזר (דודו) לתפקיד וגביש סיים את שירותו הסדיר בצה"ל. במלחמת יום הכיפורים גויס שוב למילואים והוטלו עליו משימות מיוחדות. ב-9 באוקטובר 1973 הופרד אזור מרחב שלמה מפיקוד הדרום והפך לפיקוד עצמאי, בפיקודו של האלוף ישעיהו גביש. הפיקוד החדש עסק בבלימת ניסיונו של הצבא המצרי להתקדם לכיוון ראס סודר, ובמרדף אחר שלושה גדודי קומנדו מצריים שהונחתו בתחומו. לאחר שחרורו מצה"ל ב-1970 עבר לתפקידי ניהול אזרחיים. ב-1970 מונה למנכ"ל "כור מתכת", חטיבת המתכת והפלדה בקונצרן כור וסמנכ"ל כור. באוגוסט 1982 מונה למנכ"ל כור וכיהן בתפקיד עד פרישתו לגמלאות ב-1988. היה ממקימי מוזאון הפלמ"ח בתל אביב וכיום משמש כיושב-ראש עמותת "דור הפלמ"ח". בשנת 2018 הדליק משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל.

ביוני-יולי 1948 ירד עם חייליו לנגב לבסיסם בקיבוץ "משמר הנגב". משימת הגדוד (בו שימש גביש כסגן המפקד של אסף שמחוני) הייתה - לשמור על הנגב. הכוונה להגנה על הגבול המזרחי של הנגב, מפלוג'ה ועד "אורים" במערב ועד דימונה-כורנוב במזרח. הגדוד התפרס בפלוגות, החל באימונים לקראת מבצע פתיחת הדרך לנגב (מבצע יואב). בשלב השלישי ירד יגאל אלון לפקד על חזית הדרום. גדודו של גביש אף קיבל את תפקיד אבטחת שדה התעופה ליד רוחמה. הגדוד הקים את השדה, הנחית בו מטוסים ופרק את הנשק והאספקה לנגב הנצור. המצרים החלו להניח מוקשים לאורך החזית והגדוד החל בהטעיה כולל קרב מאחז. אמנם היו נפגעים והמשלט נכבש כמה וכמה פעמים אך בסופו של דבר כדבריו של גביש: "לחמנו נגד חטיבה מצרית שלמה שכל הזמן התארגנה מכיוון פלוג'ה עם גדוד משוריין אחד משלהם, זחל"מים וארטילריה. בסופו של דבר הם הוכו... הקרב הזה ריתק את הצבא המצרי דווקא לכיוון מזרח בשעה שידענו שתוכנית הפריצה לנגב היא במערב, בכיוון נגבה ודרומה, בסמוך לגבעה 113 "חוליקת".

בעת מבצע יואב ממשיך גביש לשמש סמג"ד ומשימת הגדוד באוגוסט 1948 הייתה לצאת מן המזרח לכיוון דורות-רוחמה לאזור שטח כינוס שהיה ואדי נטוע ענבים ותאנים. יחד עם הגדוד השלישי הוטל עליהם "להכניס טריז" באזור בית חנון ובכך למנוע מהמצרים לשוב למצרים. הגדוד הראשון בו שירת גביש החל לתקוף מוצבים ליד קיבוץ סעד וליד חוליקאת. הצבא המצרי חמק לאורך חוף הים וגדודו של גביש קיבל הוראה להיכנס דרך בית חנון עד לים ולחסום שם את המצרים. כך הוסכם עם המצרים (לאחר שנלכדו "בכיס") שיותר להם להוציא כוחותיהם משם אך לא את הציוד הכבד. חטיבת יפתח מקבלת הוראה לעלות צפונה לקרבות המשולש וגביש ממונה למג"ד. כוחותיו הופכים להיות חלק מהעתודה הארצית וגביש משתתף בקרבות בצפון, במרכז ובנגב.

הדור של גביש לא ראה בהוראת בן-גוריון על פירוק הפלמ"ח סיבה להתפטרות ולנתק. המח"טים הוותיקים עזבו ואילו המג"דים נשארו בצבא והיו למפקד הפיקודים. מבחינתם פירוק "מטה הפלמ"ח" לא נראה קריטי באשר ממילא לא המטה פיקד על פעילות הפלמ"ח אלא מפקדי הפיקודים שקיבלו את גדודיו. החטיבות פורקו באמצע 1949 וגביש קיבל מינוי של קצין המבצעים של החטיבה המשוריינת - חטיבה שבע. בסיס החטיבה היו משרתי הצבא הבריטי עם המשמעת והמסורת שלהם ובמסורת יש שהביא גביש לחטיבה - תורת הקרב החדשה שהתפתחה במלחמת העצמאות. מסורות אלה יצרו הרכב מעניין ומאתגר. גביש מתמנה לסמח"ט והצבא עובר לפסים של צבא הגנה לישראל. הוא מילא תפקידי פיקוד חשובים בבניית הכוח והיה לראש מחלקת מבצעים במטה הכללי בעת פעולות התגמול בשנים 55 - 56. בתקופה זו, בעת "מבצע קדש" מובילה השלישיה - משה דיין, מאיר עמית (ראש אג"מ) וישעיהו גביש את צה"ל בפעולות התגמול ומכינה את היישובים לקראת מלחמה עתידה. מה שאים על השלישייה הייתה הידיעה כי המצרים החלו להצטייד באופן מסיבי בנשק צ'כי. המלחמה עם המצרים נראתה כבלתי נמנעת.

אסף שמחוני משמש כאלוף פיקוד הדרום וגביש, היה אלוף משנה בעל תפקיד במטה הכללי. נוצרה תחושה מוזרה וגביש נמנע מלפקד על אלוף הפיקוד ובאותו זמן לשמור עמו על יחסים קורקטיים. בעקבות הלאמת תעלת סואץ החלו בצה"ל להתכונן למבצע "קדש". מתבשלת קנוניה בין צרפת בריטניה וישראל כנגד המצרים והשלטון באלג'יר. קצין המבצעים הצרפתי עובד מול גביש שיותר מאוחר הם נפגשים שוב בצרפת עת שהו יחד בבית הספר הגבוה למלחמה. גביש יוצא עם המטה מתל אביב ומקים מטה בשדה התעופה בלוד. בישראל מתכוננים למלחמה ניידת. גביש היה בין המתכננים שהציעו את הנחתת צנחנים במתלה וקבע שהקרבות נתנו לצה"ל מושג ראשוני על מלחמת שריון במדבר בעיקר בשילוב בין שריון לחיל אוויר. בשנת 1958 נסע גביש לצרפת ובשובו הוא מתמנה למפקד בית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ). בשנת 62 -63 הוא מתמנה לראש מחלקת ההדרכה בצה"ל ומסייע בפיתוח דוקטרינה צבאית שאמורה לתת תשובה לשיטות המלחמה הסובייטיות שהועברו באותה עת למצרים. באמצע שנות השישים הוא מחליף את צביקה זמיר ומתמנה לאלוף פיקוד הדרום.

בגזרת הדרום שקט יחסי. הצבא המצרי עסוק בתימן וגביש מתמודד עם חדירות מסתננים לאורך הגבול. סיירת שקד (424) יחד עם פלוגת הדרוזים (300) מבצעים את עיקר המאמץ הפיקודי כנגד המסתננים. יצחק רבין אמר לגביש שבפיקוד דרום "אין מה לעשות" והבטיח לו תקופה שקטה. בתקופתו התקיימה פעולת בית מירסים שנחשבה ככישלון וגביש התרכז בהכנת היישובים במסגרת "ההגנה המרחבית". גביש הכיר את המא"ז בכל יישוב ונקשרו קשרים אישיים הדוקים. השינוי הגדול החל במאי 1967. בהיותו בירושלים נודע לו שנאצר העביר גייסות מתימן והכניסם לסיני. שייקה תבע וקיבל לבסוף 200 טנקים כנגד הכוח המצרי. משום מחסור במחסומים, הקפיד גביש על ביצור היישובים כדי למנוע מקרה ניצנים או יד מרדכי בעבר. גביש ישב עם ראש העיר אליהו נאווי ושמע ממנו את בקשתו לקבלת משאיות לחלוקת לחם וחלב לתושבים. גביש נענה מיד ובכך מנע תופעות של מחסור ורעב בעיר. יחד עם ראשי היישובים אפשר גביש את פעילות סיום הקציר, המשך הייצור החקלאי והמשך עבודת בתי החרושת החקלאיים על-אף שמרבית הגברים גויסו וכך גם כלי הרכב ואמצעי הובלה נוספים. בתום מלחמת 1967 שיגר גביש את המברק המפורסם: "אל הרמטכ"ל מאת אלוף פיקוד הדרום, מאושר להודיע כי כל כוחותינו חונים על גדות תעלת סואץ וים-סוף. חצי האי בידנו. גביש ישעיהו, אלוף פיקוד הדרום, 9 ביוני 1967".

המנהיגים בישראל פחדו מהמלחמה הממשמשת ובאה. אשכול הכין את יגאל אלון כיורשו והביא אותו לסיור שערך בפיקוד דרום. הוא שאל את גביש כמה חיילים יש למצרים ולאחר שנענה כי יש בערך 5,000 חייל שאל (ביידיש) אם זה הרבה? מושגיו היו קלושים בכל הנוגע לצבא. הקצינים בפיקוד הבינו שאין הבנה למצב החמור בממשלה והמשיכו בגיבוש תוכנית להתקפת פתע. בן-גוריון (כאזרח פרטי תושב שדה בוקר) ראה במלחמה הקרבה "התאבדות" וזימן את גביש לשיחה במלון נאות המדבר. השיחה תוכננה בעקבות המלצתו של יהושפט הרכבי, יועצו של דב"ג שאמר כי הוא צופה 50 אלף הרוגים שיצטרכו לקברם בכיכר המדינה. שיחה מעין זו ניהל בן-גוריון גם עם הרמטכ"ל רבין וכמעט מוטט אותו נפשית. בן-גוריון דפק בעת השיחה עם גביש על השולחן ואמר: "אתה מסכן את עם ישראל אי-אפשר לתקוף אם אין לנו שותפות עם מעצמה מערבית עם כיסוי אווירי, עם כיסוי ימי וזה". גביש ענה לו שעוד שבוע נהיה בתעלה ובן גוריון הסתלק בזעף. לאחר שבוע הזמינו גביש לתעלה (בן גוריון הובא בהליקופטר לאתר מול איסמעליה) והראה לו בגאווה את הישגי צה"ל. בן-גוריון הגיב: "צדקתי, כאן לא עברו 60 ריבוא אלא 6,000 יהודים", כלומר ראשו של המנהיג הישיש כבר לא היה שקוע בפרטי המלחמה אלא בהיסטוריה הרחוקה של העם במצרים. אך נחזור רגע אחורה: במטה הכללי שרר פחד אך בדרום בו התרכזו שלוש אוגדות שררה אווירת ביטחון. התחושה הייתה שישראל "תדפוק" את המצרים. המנהיגים המשיכו לחפש פתרונות מדיניים. בצבא גיבשו במשך השלושה שבועות רעיון של כיבוש רצועת עזה והחזרתה למצרים תמורת אבטחת חופש שייט. רעיון נוסף היה של התקדמות וכיבוש אל-עריש פעולה שנועדה לאיים על הצבא המצרי. ברן הציע לאגוף את הצבא המצרי מאילת. גביש עמד בתוקף על פריצה דרך צירי הרוחב בסיני והיה מתומכי מכת מנע ראשונה ובכך לחסוך בחיי החיילים. גביש כתב בביוגרפיה שלו "סדין אדום" כי רגע לפני פרוץ המלחמה דיין ביקרו בפיקוד ואמר לו שהתכנון שלו יעלה ב-20 אלף הרוגים אבל צה"ל ינצח. ב-1 ביוני דיווח לו רבין שדיין ביקש להיות אלוף הפיקוד והוא מבקש מגביש להישאר בצבא כסגנו של דיין. גביש התפטר בו במקום וחזר בערב להיפרד מקציניו. בשעה 2000 עוד באותו ערב, צלצל רבין ואמר לו שהתוכנית התבטלה כי דיין מונה לשר הביטחון. גביש הרגיש מאז נבגד עלי ידי הפוליטיקאים ורבין שלדבריו לא העז להסתכל מאז בעיניו לעולם. גביש אף ביקר את רבין על שלא ירד דרומה כל המלחמה פרט לפעם אחת שהגיע עד חולות חלוצה. במקביל, כמה ימים לפני פרוץ המלחמה תכנן גביש "אוגדת בלוף" והוריד דרומה לעבר כונתילה, מאה קומנדקרים עליהם צוירו טנקים. גנרל שאזלי המצרי נפל במלכודת ושלח את הטנקים שלו מרפיח דרומה ובכך התפנה ציר רפיח לפריצה קלה. עם כניסת משה דיין לניהול המערכה, הוא לא שינה כלום מתוכניות גביש והורה לצאת למלחמה בחמישי ביוני 1967 ובכך הושגה הפתעה טקטית. לטענת גביש, לקחי "פעולת סמוע" נלמדו וטורי שריון חדרו ביום אחד כ-70 ק"מ לעומק סיני ומוטטו את הצבא המצרי שמולם.

עד תחילת שנות השביעים המשיך גביש בפיקוד דרום ובביסוס התיישבות בסיני הכבושה. הוקמו היאחזויות נח"ל. נאצר לא קיבל תוצאות המלחמה ופתח במלחמת התשה. הרוסים חידשו את ציודם בנשק נ.ט. חדיש ובטילים אנטי אוויריים. נאצר העריך שישראל לא תעמוד במלחמת התשה ובאבדות יומיות ותיסוג מסיני. בנגב ממשיך גביש בעבודה שגרתית - ושיבץ את היישובים כחלק ממערך ההגנה בסיני. הוא הסתבך בפרשה שהגיעה עד לבית משפט בה התיר התיישבות "עיר אובות" ועל פינוי שטח צבאי עבורה. התובעת הייתה הסוכנות היהודית והמחלקה להתיישבות שלה. גביש הסביר כי הוא נתן לכת הנוצרית את "עין חוסוב" (צריפים, כלי עבודה, גדר ועוד) והסביר לשופט שהמקום ניתן להם רק משום התועלת הביטחונית ובזאת הסתיים המשפט. בינתיים חיזק גביש קשריו עם היישובים והיה שותף לחברי "עין-יהב" שהזיזו את הגבול הירדני מעט מזרחה כדי לזכות בעוד אדמה חקלאית. גביש נתן סיוע לקיבוץ איילות וכן לנאות הכיכר. כן סייע לניר יצחק וכרם שלום בגזרה המערבית. יישובי ישע-ביטחה היו אז במצב חברתי קשה וגם לכך דאג גביש בסיוע מחלקותיו להרמת המורל במושבים. המא"זים ומזכירי המושבים והקיבוצים מצאו דלת פתוחה אצל האלוף וראו בפיקוד דרום את ביתם. בתקופתו עדיין שרר המנהג שקצין המשרת בפיקוד חייב להתגורר בדרום או שהוא הופנה לפיקודים אחרים. בכך הושגה אחידות דעים בפיקוד באשר לחשיבות הסיוע שיש לתת ליישובי הערבה והגזרה המערבית. גביש נקשר מאוד לעיר ומוסדותיה והיה אזרח כבוד המוזמן לכל אירוע חשוב בה. במיוחד טיפח קשרים עם בית החולים, העירייה, ועם המוסדות האקדמיים. בית החולים היה חלק מהמערך הרפואי של הדרום והפיקוד שמר על קשר חם עם רופאיו.

גילוי נאות: רצינו לספר קצת על היחסים הנפלאים שרקם גביש עם ראש העיר ומוסדותיה בעת היותו אלוף הפיקוד, אך לצערי, לא נמצא על כך מספיק חומר בארכיון. מקווה שנתקן זאת בעתיד. מכל מקום השתדלנו לתאר את גביש בהיבט האנושי של מפקד הצומח אט אט באירגוני ההגנה, הפלמ"ח וצה"ל, כובש את מקומו המקצועי והסמכותי, מסגל לעצמו את יכולת התכנון האסטרטגי-טקטי והנפגע עמוקות מצעדים של הממונים עליו, שלא הכירו לו תודה על פעילותו אלא, ממש כך, גזלו ממנו את התהילה - ראה פרשת מלחמת ששת הימים. נזכיר כמובן את יישובי הנגב: קיבוצים, מושבים, ערי פיתוח ויישובי הערבה אתם יצר אלוף הפיקוד קשר אישי חם "והוריד את השמים" עבורם. עיקרו של הראיון מבחינת גביש היה: השוואה בין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום כיפור כאשר בראשונה (1967) הבליט את התכנון המוקדם, בחינת האלטרנטיבות ואומץ למכת מנע ואילו בשנייה (1973) חסרו אלמנטים אלה ולכן נגמרה המלחמה כפי שנגמרה עם אבדות כבדות.