רצון האלוהים

קִנְאָה חֲבוּיָה

קִנְאָה חֲבוּיָה זֹאת בִּלְבוּשׁ מְתֻחְכָּם

נִכְבְדֵי הַקְּהִלָּה כְּדוֹאֲגִים הֵם לְתֻמַּם

נִצְבּוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד לְבַקֵּשׁ טוֹבַת הָעָם

קֹרַח וַעֲדָתוֹ מוּל אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּזַעַם

הָיְתָה זוֹ הַעֲמָדַת פָּנִים לֹא תְּמִימָה

דְבָרִים שֶׁבָפֶּה אֵין הֵם כְּבַלֵּב פְנִימָה

טוֹבַת הָעָם בְּפִיהֶם אַךְ זוֹ לְטוֹבָתָם

וְאֲלֵיהֶם צִרְפוּ מַאֲתַיִם נְשִׂיאֵי עַם

זֶה שֶׁנִּשְנָה בְּיָמֶינוּ כַּאֲשֶׁר מַנְהִיג קַם

בְּדַרְכּוֹ לַשִׁלְטוֹן יוֹצֵר לוֹ מַחְלֹקֶת בָּעָם

וּמַצְבִיעַ עַל זֻלָּתוּ מֻעֲמַד אָשֵׁם וְנֶאֱשַׁם

זֶה מַשֶּׁקוֹרֶה וְזֶה חוֹזֵר מִפַּעַם לְפַעַם

הָבָה נְשַׁנֵּן דִּבְרֵי חֲכָמִים וּבַל נִשְׁכַּח

שֶׁלֹּא לְהַטִּיל אָשָׁם עַד אֲשֶר זֶה יוֹכַח

זֶה אֲשֶׁר לָמַדְנוּ מִפְּרָשַׁת קֹרַח וַעֲדָתוֹ

כֹּל הַמֵּסִית וּמַדִּיח כְּקֹרַח אַחַת דָּתוֹ

המחלוקת ותוצאתה

ראוי להביא דברי רש"י על מעשה קֹרַח שהפרשה פותחת בהם ועל דברים אלה תָמָה רש"י ושאל הוא מה משמעות המלים: "ויקח קרח" מה לקח קרח? ובכדי להסביר משמעות המלים האלה וְהֶמְשֶׁכָן נִסְתַיַּע רש"י במדרש משל רבי תנחומא. רבי תנחומא בר אבא - הוא אמורא מארץ ישראל בדור השישי של גדולי בעלי האגדה והמדרש. חי במחצית השנייה של המאה הרביעית לספירה. תלמידו של רב הונא השני. חי בעיירה נווה המצויה כיום בחלקו הסורי של הגולן. עיסוק של רבי תנחומא הוא בעיקר בתחום האגדה והמדרש. מדרש תנחומא. רבי תנחומא מסביר מה משמעות ויקח או לקח ואומר: קֹרַח לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר, (כלומר לְהִבָּדֵל ממנה כמערער) לפי תרגום אונקלוס: "ואתפלג" (קרח) נחלק משאר העדה להחזיק במחלקת ועל המלה ויקח או יִקַּח מפנה אותנו תנחומא ל-: מה יקחך לבך (איוב טו/יב) מכאן למדים שמשמעות לוקח אותך להפליגך כלומר להרחיקך משאר בני-אדם. מכאן לומדים להכיר יחסו השלילי של רש"י לקֹרַח. רש"י מביא עוד סימנים ליחסו השלילי זאת מאזכור יחוסו דהיינו היותו משבט לוי כמו משה ואהרן. ומצביע על הכתוב בקשר לשרשרת היחוסין של קרח שם נאמר: קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ולא הוסיף בן יעקב רצה רש"י לומר בכך שהכתוב לא רואה בקרח אדם הראוי להימנות על יעקב-ישראל וזה בגלל מעשה ההמרדה. זה מסביר גם מדוע יעקב בברכתו לילדיו על ערש דוי לא רצה ששמו יזכר אתם שנאמר שם: "בקהלם אל תחד כבודי" (בראשית מט/ו) לא רצה ששמו יזכר על מַחְלֻקְתָּם. ונשאלת שאלה נוספת מתי נזכר שמו של קרח? התשובה היא כאשר קרח ובניו כִּלְויִּים היו עומדים על הדוכן בבית המקדש על בימה מיוחדת למקהלת הלויים המשוררים בשעת הקרבת קרבנות. ונשאלת שאלה נוספת בעקבות הנאמר בפרשה: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל הדבר אשר לקרח ואת כל הרכוש. מכאן ניתן להסיק כי גם בני קורח נספו עם אביהם. אלא שזה לא קרה הם לא נספי כי בספר דברי הימים א' נאמר: בן אביסף בן קרח - בן יצהר בן קהת בן לוי בן-ישראל (דברי הימים א'ו, כב-כג). נתן לכך הסבר, כי הם לא חטאו לן נשארו חיים כי כאשר פתחה הארץ את פיה ה' יצר להם בליטה כמעין מרפסת בחלק העליון של הבור שנפער לעמוד עליו וחיו לפי הכלל "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת.

המחלוקת על המנויים שעשה משה

לוי בן יעקב אבינו הביא לעולם שלושה בנים: גרשון, קהת ומררי. N> קהת הוליד את עמרם ואת יצהר. עמרם הוליד את משה, אהרן ומרים ויצהר הוליד את קרח, והרי בכך משה ואהרן הם בני דודים. בעוד משה נביא מנהיג את העם ואילו אהרן כהן גדול ובניו כהנים המשרתים בקודש, ומדוע הוא לא ממלא תפקיד מנהיגותי כלשהו. לכן הוא פנה אל העם ויצר גוש של מאתיים וחמישים איש נשיאי העדה אנשי שם, וצרף אליו גם את דתן ואבירם דתן ואבירם הם בניו של אליאב, שהוא נכד של ראובן בן יעקב. כל ההתקוממות נבעה ממינוי אליצפן בן עוזיאל נשיא על בני קהת בצו האלוהים. אמר קרח: אֲחֵי אַבָּא ארבעה שנאמר: ובני קהת הם עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל (שמות ו/יח) שני בני עמרם הם משה ואהרן נטלו גדולה כאמור משה מלך-נביא ואהרן כהן גדול, מדוע לא בחרו בקרח שהוא מבחינת שבטית מאותה שורה לתפקיד לנשיא על בני קהת ומינו את בן אחיו הקטן מכלם וכך כותב רש"י: עמד (קרח) וְכִנֵּס מאתים וחמישים ראשי סנהדראות, רובם משבט ראובן שכניו והלבישן טליטות שכלן תכלת ובאו ועמדו לפני משה לבחון אותו בדברי הלכה ובכך רצה קרח להראות כי גם אחרים חכמים ונבונים ויודעי תורה לא פחות ממשה ואמר למשה ואהרן: רב לכם, לקחתם לעצמכם גדולה כֻּלָּם קְדֹשׁים, כולם שמעו דברים בסיני אנכי ה' אלוהיך כל העדה שמעו! ומדוע תתנשאו וכי לא די לכם אחד מלך ואחד כהן גדול?. מכאן מתברר כמו בימינו כאשר אדם מבקש להיות מנהיג מתיצב בפני העם ואומר: לא למעני אני עושה זאת, אלא רק למען העם ובפועל הוא מתאוה לשלטון וזה שמעניין אותו. גם כאן המחלקת היא לא לשם שמים. כבר אז בימי קרח היה זה מאבק לשלוט ולקבל את השלטון בדרכים נלוזות שאחת מהן לכבוש לבו של העם בהבטחות שוא כאילו המנהיג עושה לטובת הבוחרים בו, ולמעשה הוא מבקש לזכות בשלטון בכל מחיר. בענייננו זאת הפעם הרביעית מיציאת מצרים העם חוטא: חטא העגל, המתאוננים, המרגלים, ועתה המחלוקת על השליטה העם. ברם כשמדובר במשה גם כשאשר חוטאים כלפיו ומערערים על סמכותו או מפירים תורתו, ואלה נענשים על כך, ממהר משה לבקש מהאל לסלוח ולמחול, כאב רחמן החומל על בניו הסוררים. גם הפעם בקש משה לעשות זאת למרות שהפעם סבר שאם שוב יבקש מחילה על העם הקב"ה כבר לא יאות לשמוע לו.

התנגדות לרצון הריבון כאן הקב"ה

כפי שאמרנו מינוי אהרן ובניו כהנים לְכָהֵן במשכן, נעשה על-ידי משה בצו האלוהים ולא לפי רצונו. למרות שהדבר היה ידוע לקרח ולעדתו, ויודעים גם כי אין להפר רצון האלוהים, כשם שאין האדם יכול לשנות סדרי עולם, ידע קרח כי הוא וכל נשיאי העדה לא יוכלו לשנות את רצון האלוהים. אך תאותו לשלטון גברה על הגיונם. הכל ידעו שמאתיים וחמישים נשיאי העדה יהיו חשובים אשר יהיו לא יוכלו לעשות דבר שלא לרצון הקב"ה וכי ההמרדה כאן, הייתה לא נגד משה ואהרן אלא מרד ברצון האלוהים. קרח ועדתו שכחו שיש רבון אחד הוא האלוהים ואין בלתו ויש תורה אחת ואין בלתה (לא ברית ישנה ולא ברית חדשה). יש מזבח אחד במשכן ואחד במקדש. וכהן גדול אחד. מכאן שלא יוכלו מאתיים וחמישים איש עדתו של קרח להיות כהנים גדולים ובכל זאת מרדו. למרות שלא הסיתו לעבודה זרה, בכל זאת זו הייתה מרידה ברצון האלוהים שהוא צוה את משה כנביא ואהרן כהן גדול למנות את אליצפן. יש במעדי קרח ועדתו משום מעשה חמור שהענישה עליו כפי שראינו הייתה חמורה לא פחות, כי אלה לא שעו לדבר משה בדברו אליהם ובאמרו להם: שמעו נא בני לוי המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם (טז/י)? והרי בשליחותו של אלוהים משה עשה את אשר עשה ונהג לפי הכלל לאמור: מכאן שאין מחזיקין במחלקת אין להאריך ולהתמיד בריב שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום, וכך צריך לנהוג בעת מחלוקת לא ללבות את המחלוקת כאש אלא לכבותה בדברים נעימים.

אֵין לִרְדּוֹף אַחַר כָּבוֹד הוּא כְּשָׁפָן רוֹאֶה רוֹדְפֵהוּ וְנַס מִמֶּנּוּ בָּעֵת וּבַזְּמֶן

חֲכָמֵינוּ הוֹרִישׁוּ לָנוּ חָכְמַת חַיִּים כְּעָם ה' נִבְחַר מִקֶּרֶב כֹּל הַלְּאֻמִּים

לֹא לְהִתְנַשֵּׁא עֲלֵיהֶם כְּעַם נִבְחַר כְּדֵי לְהַקְנוֹת ל ָהֶם הַמּוּסָר מִן הַהַר

לֹא בִּכְדִּי נֶאֱמַר לִהְיוֹת אוֹר לַגּוֹיִים הָאוֹר מִסִּינָי שֶׁהִתְוָה דֶּרֶךְ הַחַיִּים

זוֹהִי חָכְמַת הַחַיִּים אוֹתָהּ יָרַשְׁנוּ זאת חָכמְתַ הַחַיִּים לְהוֹרִישָׁהּ צִוָּנוּ

כְּדֵי שֶׁמַנְהִיג יִַנְהִיג בֶּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר אֶת עַמּוֹ לְמַעַן יְשִׂימֵהוּ עָם מְאֻשָׁר

וְנֹאמַר יוֹם יוֹם בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שֶּאָמַר