יום הבחירות הוא יום שבתון וישנה טענה כאילו האובדן הממוצע של שמונה השעות בגין יום זה יורידו באופן יחסי גם את התפוקה. טענה זו מתבססת על הנחת הליניאריות השגויה כאילו תפוקת העובד עומדת ביחס ישר למספר שעות העבודה שלו. על-פי נתוני ה-
OECD העובד הישראלי הממוצע מספק מעל 1850 שעות עבודה בשנה, בעשרות אחוזים יותר מאחיותיה של מדינת ישראל לעולם המערבי. גם אם נקבל את הנחת הליניאריות הרי ששמונה שעות הן פחות ממחצית האחוז של מספר שעות העבודה השנתיות ואלו בטלים בשישים. יתרה מכך, זה המקום לקרוא תיגר על הנחת הליניאריות השגויה. אם נשתחרר ממנה נוכל לחשוב על עובד המספק כמות של 100 שעות ליחידת זמן בהן הוא מצליח להפיק תפוקה יותר מעובד המספק 120 שעות לאותה יחידת זמן. כיצד ייתכן הדבר? עובד המספק 120 שעות עבודה עלול להיות עובד בעל רמת שחיקה גבוהה, כזו הפוגעת לו בתפוקה, לא רק בשוליים של 20 השעות הנוספות אותן הוא מספק מעל אלו של העובד המספק רק 100 שעות, אלא בכל 120 השעות. שחיקה זו עלולה להוריד את תפוקתו עד כדי כך שגם התוספת של 20 שעות לא תפצה עליה והתפוקה הכוללת שלו תהיה נמוכה יותר. לאור זה כלל לא בטוח שיום השבתון יפגע בתפוקת העובד ואולי אפילו ההפך.
לטענה כי המשילות נפגעת וזו עלולה גם לפגוע בעובד ניתן להשיב כי בניגוד לעבר, המנוע של הכלכלה הישראלית היום הוא הסקטור הפרטי ומעורבות הממשלה בכלכלה, ויכולתה להשפיע, פחותה מאשר בעבר. אלו תהליכים עולמיים בכלל ובמדינת ישראל בפרט. עם זאת, חוקים חשובים שנחקקו בעבר היו בעלי השפעה מכרעת על העובד הישראלי, ביניהם ניתן לציין את חוק פנסיית החובה החשוב. חוקים כאלו אינם עומדים היום על סדר היום ולכן אם תכונן ממשלה חמישה חודשים מאוחר יותר לא יעוכב חוק כלשהו שהיה אמור להיכנס לתוקף ולשנות את מפת התעסוקה או התנאים של העובדים בישראל.
התהליכים המשנים את תנאי התעסוקה של העובדים במדינה הם תהליכים ארוכי טווח ולא קשורים לחמישה חודשים בהם (אנחנו מקווים) כי תכונן ממשלה חדשה. חלק מתהליכים אלו שייך לנורמה והשינויים שחלים בה עם השנים- אלו אינם קשורים לכינון הממשלה. דוגמה טובה לנורמה שהתקבעה עם השנים היא קרן ההשתלמות ממנה נהנים חלק מהעובדים במדינת ישראל. מקומות עבודה רבים נוהגים להפקיד כספים עבור עובדיהם בקרן השתלמות למרות שאינם מחויבים על כך על-פי חוק כלשהו. חלק הרגולציה הקשור לתנאי העובדים גם הוא לא משתנה כהרף עין ומתבצע רק לאחר סבבים רבים של דיוני ועדות, בחינת ההד הציבורי ולפעמים גם לחצים מלמטה המגיעים אל הפוליטיקאים.
שליחי ציבור, ברובם, נוהגים כשבשבת של הלכי הרוח בציבור. לכן, אין לנו אלא להסיק כי רק אדישות וחוסר מודעות של העובדים ליכולתם לשנות היא הגורם המרכזי לסטגנציה הרגולטורית בשוק התעסוקה. אין אלא לקוות כי תנאי התעסוקה של העובדים בישראל יקבלו את המקום הראוי להם, אבל זה יקרה רק לאחר שהעובדים יפנימו שתנאי התעסוקה שלהם חשובים לא פחות מהסוגיות המדיניות השונות העומדות על הפרק.
