לפני מספר ימים עמדתי מול הבית בו נולד נפוליון בעיר אז'אקסיו שבקורסיקה. זה היה בשנת 1769. שנה לפני כן מכרה גנואה את קורסיקה לצרפת. "מה היה קורה אילו צרפת, שכבר הייתה בפשיטת רגל, לא הייתה קונה את האי, אלא אנגליה", שאלתי את עצמי, ועניתי: "אז לא היה 'נפוליון' וכנראה פני אירופה היו שונים". עולם של מקריות. ומאיגרא רמה לבור הישראלי. את ביבי לא מכנים נפוליון, רק מלך, דווקא ברק זכה בזמנו לכינוי הזה.
אבל, גם כאן, עולה אצלי השאלה: מה היה קורה אילו לא היה "ביבי", או אקטואלי יותר: מה היה קורה לכל יריבי נתניהו, לכל חסידי "רק לא ביבי", אילו נתניהו היה פורש לפתע מהמרוץ? זה לא ריאלי ואיני חושב על זה, אך כן הקדשתי מחשבה לשאלה הקשורה לכך: למה אלו האוהדים את נתניהו ומצביעים עבורו זוכים לשלל כינוי גנאי? למה דומה כי ישנה ממש תחרות ספרותית מי ייטיב לקלל? דומני שדוגמנית או מלכת יופי לשעבר אף הגדירה את מצביעיו כבלתי אנושיים. המפליא שטרם הופיע מילון "הקללות על נתיניו הכנועים של המלך נתניהו הראשון". חשבתי על 4 תשובות מהקל אל הכבד.
הראשונה היא שמדובר פשוט בתירוץ להסברת הכישלונות בבחירות מול נתניהו. איך אפשר לנצח אדם שההמון הנבער, המהווה חלק ניכר מהעם, נוהה אחריו כמו עדר? שאין בו טיפת אנושיות, שראייתו לקויה עד כדי עיוורון, ולכן אין הוא מסוגל לראות כמה רע המצב, ושלמעשה הספינה עליה הוא מפליג עומדת להתהפך? ישנם כאלו שהתירוץ שלהם יותר מיסטי: מדובר בקוסם, מדובר בהודיני, המהפנט את הקהל בלהטוטיו הנכלוליים.
השנייה נובעת מהראשונה. אם מצביעי ביבי הם בחזקת מטומטמים, חסרי בינה ושכל, ממש חיות, אז אנחנו, אלו הזועקים נגדו, מהווים את ההפך הגמור. מה שהם, זה לא אנחנו אלא ניגודם. כלומר, הם מטומטמים אז אנחנו חכמים ונבונים; הם לא יודעים להבחין בין טוב לרע, אנחנו יודעים גם יודעים. היה פעם מישהו שהגדיר זאת בקיצור: הם בני החושך ואנו בני האור. מה שמעניין ומפליא הוא שאם אחד מבני החושך, שגם מכונה תדיר כ"פאשיסט", יחליף מחנות ויצהיר "רק לא ביבי", מיד ייאותרג, וכל חטאיו כשלג ילבינו והוא יצורף לכת בני האור.
השלישית, נובעת באופן טבעי משתי הראשונות: אם במטומטמים עסקינן, ואנו החכמים, הרי שאין בכלל מקום לדו-שיח ענייני עם חסרי הבינה האלו, אין מקום להציג עובדות, נתונים ונימוקים. כי מה הם יועילו מול הכסילים? זה יהיה סתם בזבוז זמן חסר כל תועלת. לכן, צריך להמשיך ולקלל, ומעגל הקסמים נמשך.
הרביעית, היא לדעתי העמוקה יותר. בעבר, הסוגיה המדינית-ביטחונית עמדה במוקד הוויכוח הציבורי, עם פתרונות שונים לכל צד. זה לא קיים כיום. קריאת הקרב "זה אינטרס ישראלי שתקום מדינה פלשתינית", נהגית בחשאי. מילת הקוד "היפרדות" אינה משרה קסם. קשה כיום להציג פתרונות ריאליים לטווח הנראה לעיין, כולל רצועת עזה, למעט הקריאה הנגטיבית נגד סיפוח מלא או חלקי. בקיצור די שממה, אז מה נשאר? "רק לא ביבי", קללות ונבואות חורבן בנוסח: קץ המדינה בא, הספינה יורדת למצולות, הצילו, העיפו אותו!!
מזל שיש "ביבי". בעבר זה היה בגין, השוכן כיום כקדוש בקפלות של חלק גדול מהתקשורת.
