לא קמו בעידן המודרני יוצרים בתחום הלחן העברי - מלים ומנגינה - כ
נעמי שמר, שהלכה לעולמה לפני 15 שנים ועתה חוזרים פזמוניה לבמה לאחר שהיו להיט במחזמר ב"
הבימה". היא חוליה אחרונה בשרשרת ארוכה, ממשיכת שירת הלווים ושירת משוררי ספרד.
"ירושלים של זהב" היא שליטה מושלמת בשפת המקור בלשון המובנת לבני דורה. אך לא רק שיר-ההמנון הזה. מ"על הדבש ועל העוקץ" ועד ל"אל בורות המים", ומ"לו יהי" עד לכד הקמח וצפחת השמן.
השמאל העוין רדף אותה (לא
עמוס עוז, ששגה בהבנת משמעות הכיכר הריקה בירושלים שאין בה יהודים בשירה האלמותי, אבל הוא בוודאי ציוני מהמעלה הראשונה). האחרים ירדו לחייה מפני שחשדו בה כי יש בשיריה תמיכה בגוש אמונים. לא כן.
נעמי שמר נולדה בקיבוץ כנרת. היא צמחה באווירה של מפא"י ונשארה כזאת, וארץ-ישראל הייתה ונשארה מרכזית בעבורה. היא הייתה יצירת הבנתו של
דוד בן-גוריון שהעמיד כלים צה"ליים לפרופסור
יגאל ידין לחפירות ארכיאולוגיות המוכיחות את הקשר היהודי לארץ; ומשה דיין שכתב את "לחיות עם התנ"ך" וחי עימו; ו
נתן אלתרמן עם "מגש הכסף" הנצחי.
היא הייתה חלק מזה וממורשת ישראל. מתכשיט הזהב שהעניק רבי עקיבא לרעייתו רחל ועד לשורה המתנגנת "מי מבוע, מי תהום ומי נהר". געגוע.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
