כמעט מדי שנה בחודש יולי, אני מקפיד להשתתף באזכרה לסא"ל יוני נתניהו ז"ל, בנם בכורם של צילה ובנציון. כך היה זה גם בשבוע שעבר, כשמלאו 43 שנה למבצע יהונתן, הפעולה הנועזת הנושאת את שמו, לשיחרור חטופי אנטבה. הופתעתי למראה הקהל הרב, רב מתמיד, כמאתיים איש ואשה, שבאו הפעם לכבד את זכרו של הלוחם, ששמו היה לאגדה.
בית העלמין הוכן מבעוד יום לקראת טקס האזכרה המיוחד. עשרות אנשי ביטחון הוצבו במגרש החנייה, דרכיו נחסמו, מחיצות בד נפרסו לאורך השבילים והוליכו את המתכנסים היישר אל חלקת הקבר, כאשר בדרך הם עוברים בידוקים מכבידים. לאיש לא היו טענות. ככה זה כאשר החלל שלזיכרו התכנסו, היה אחיו הבכור של ראש ממשלת ישראל.
הבטתי מסביב וראיתי פנים רבות, שמעולם לא ראיתי באזכרות הקודמות. הרבה ח"כים, פוליטיקאים, ליכודניקים ואחרים. התנהלו שם שיחות קולניות, צחוקים וצ'אפחות... מה מצאו לנכון החדשים, שזה מקרוב נבחרו ומבקשים שוב להיבחר, להשתתף הפעם באזכרה? אתם יודעים את התשובה.
כסאות פלסטיק פוזרו ברחבי חלקת הקברים, בינות למצבות לעשרות חללי צה"ל. מפקדים וקצינים ליד סמלים וטוראים, אלופים לצד נגדים... השוויון שבמוות. ישבנו במירווחים שבין המצבות הללו. הבטנו בשמות הנופלים, ניהלנו שיחות חולין, אבל המחשבה הייתה נתונה ליוני.
זכיתי להכירו. זה היה כשהיינו ילדים בשנות החמישים. ההורים, ידידי משפחתנו, נסעו לספרד והתלבטו היכן להפקיד את שלושת צאצאיהם. פנו אל הוריי. אמי מיד הסכימה. וכך יוני וביבי בילו בצל קורתנו במשך כשבועיים. אני זוכר "מהומת אלוהים" של ארבעה שובבים - שני בני משפחת נתניהו (הפעוט עדו הופקד בבית דודתו), אחי ואנוכי. שאגות וקריאות, מלחמות-כרים, כדורגל פרוע ברחבה שלפני הבית - ומה לא. אווירה כייפית בימים רחוקים, שזיכרם מעורר געגוע...
בניסיוני לשחזר מה חשבתי אז על אורחינו, לא עולה על דעתי אלא שמדובר בשניים, שלבטח יהיו לוחמים אמיצים בצה"ל. הם ואחיהם הקטן. וכך אכן היה. שלושת הילדים היו גאוותם של צילה ובנציון. הם היקנו להם חינוך לאומי, ערכים ציונים מודגשים, מה שהוביל כל אחד מהשלושה להגיע לאן שהגיע...
הפרופסור להיסטוריה יהודית וציונית, החוקר הדגול של תקופת האינקוויזיציה בספרד, אף קיווה בסתר לבו, שאחד מילדיו יעמוד בראש הנהגת המדינה. זה יכול היה להיות יוני, ורצה הגורל וזהו ביבי. ואכן, ממרום שנותיו זכה האב לראות את בנו האמצעי עומד בראש ממשלת ישראל, אף להשפיע עליו. לא פחות מכך היה גאה בבכורו יוני, הלוחם העז, שהקריב חייו בפעולת חילוץ החטופים, הרחק מהבית, מארץ-ישראל...
מאז נפטר והוא כבן 102, דמותו האצילית של הפרופסור בנציון חסרה באזכרה השנתית הזאת. גאה בבכורו, גאה בקורבנו. כאשר עוד השתתף, אפשר היה לראות איזה כבוד נותנים לו ילדיו, ביבי ועדו, כראוי לראש השושלת.
סיפורי יוני, מסתבר, טרם מוצו עד תום. כמדי אזכרה שנתית, מקפידים בני המשפחה לתת את זכות הדיבור למי שהכירוהו, לוחמיו-חבריו, ואכן הפעם היו אלה צביקה גלעד והרב
אליעזר איגרא, שבדבריהם-זכרונותיהם, כמו החיו את אישיותו הכובשת של יוני, מנהיגותו. ריגשו החברים לסיירת מטכ"ל, שיבה זרקה במעט שערם, שהניחו יחד עם שני האחים, ביבי ועדו (אף הם מהסיירת), את זר היחידה על כרית המצבה.
הקהל עובר ליד הקבר, ופניו אל ראש ה
ממשלה. רוצים ללחוץ את ידו. ראש הממשלה שמח לפגוש מכרים ותיקים, מחליף מילה או שתיים עם מי שהוא חפץ ביקרו, מתעלם ממי שיש לו בלב משהו עליו.
בצד עומד האח, שהוא "רק" מחזאי ורופא, ובודדים ניגשו ללחוץ גם את ידו... איש לא שם לב לכך, שראש הממשלה ניצב ליד קבר אחר - זה של רב-אלוף דוד אלעזר ז"ל, הצמוד לקברו של יוני...
תמה האזכרה. הקהל אינו ממהר לעזוב, מחליפים עוד ועוד דיבורים ורשמים, אבל אט אט מתרוקן מקום האזכרה, והמשתתפים צועדים אל מגרש החנייה, ממהרים בשמש הקופחת אל מכוניותיהם. אנשי האבטחה מתחילים לקפל את ציוד ההגברה, את יריעות הבד ושאר הציוד הביטחוני הרב, ולנשום לרווחה, שהאירוע - עוד אירוע מאובטח בהשתתפות ראש הממשלה - עבר בשלום.
שקט חזר לשרור על בית הקברות הצבאי בהר הרצל. יוני ושכניו, חללים פחות מפורסמים, שוב זוכים לדומיה ראוייה - עד לשנה הבאה. זה כבר יהיה כמובן לאחר הבחירות ולאחר שתיכון ממשלה חדשה בישראל. מעניין כמה יבואו אז לאזכרה, בשנה ה-44 לאנטבה ולנפילתו של סא"ל יהונתן (יוני) נתניהו.
