שוב חוזר הניגון, ברק ומרצ

אם יעמוד אהוד ברק בראש רשימה משותפת למפלגה הדמוקרטית ולמרצ היא תקבל יותר קולות מאשר אם יישמר המקום הראשון לניצן הורוביץ, שהוא איש ראוי כשלעצמו. חבל לוותר על כמה מנדטים. אך אם מרצ מתעקשת על ראשות הרשימה אני מציע לברק לעשות כמעשהו של משה דיין. מה הוא? ב-1965 הקים דוד בן-גוריון את רפ"י. הוא נאבק (כמו בימינו) על עניין צודק: שמשפטנים ולא פוליטיקאים יכריעו בעניינים בעלי אופי פלילי (את העיוות האנטי-משפטי המאפיין את תומכי ביבי ב-2019 שיקפו אז הפוליטיקאים של מפא"י שרצו "שקט מעסק הביש" ולא אמת וצדק). דיין לא מיהר להצטרף לרפ"י מסיבות שאינן רלוונטיות לדיוננו כאן. כאשר הגיע לאחר היסוס הציעו לו מיד את המקום השני. הוא סירב, וביקש את השביעי. וכך הופיע האיש מספר 2 במקום השביעי בלבד. אני מציע לברק לנהוג כך. לא רוצים אותו ראשון למרות שאפשר להסדיר כי בחיים הפרלמנטריים בסיעה גדולה יהיה הורוביץ ראשון בין שווים? חבל. לא נבון. אבל על זה לא מפוצצים משא-ומתן לאיחוד כשיש צורך כלל לאומי (כולל בעבור הליכוד) להעביר את החשוד בפלילים בנימין נתניהו ממקומו. כרטיס הביקור של הרשימה המשותפת צריך לכלול כמה עקרונות מוסכמים: מגילת העצמאות שקרא בן-גוריון עם הקמת המדינה היא מה שביטא חיים נחמן ביאליק בעניין אחר שנים רבות קודם - "נר לנתיבך". כל אגפי הסיעה יפעלו ככל יכולתם הפרלמנטרית להגשימה, רובה ככולה. הסיעה מאוחדת ומתחייבת לא להיכנס לממשלה בראשות בנימין נתניהו - הסיעה המאוחדת תפעל ככל יכולתה להדוף את המתקפות האנטי-דמוקרטיות של הליכוד וממשלתו על מערכת שלטון החוק, ותתנגד לכל חקיקה אישית לטובת מי שמכהן עתה כראש הממשלה או כחבר בסיעתו והיועץ המשפטי יחליט - אם יחליט - להעמידו לדין. כל הסיעה תומכת בחתירה לכונן בהסכם שתי מדינות לשני העמים בין הים התיכון לבין נהר הירדן. אהוד וניצן, חבל על הזמן. חבל על החשבונות מן העבר. היה או לא היה פרטנר פלשתיני בשנת 2000 (אז, לדעתי, לא היה) - לא חשוב. הכל יחתרו ביחד שיימצא פרטנר כזה ב-2019. בלשון צה"לית מהימים ההם: "נוע, נוע". [פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]