התקשורת אוהבת לספר לנו כל מיני דברים על עצמינו. שיש כאן אפליה כנגד ערבים. לא חסר לספר כמה נאצות חטפה
לוסי אהריש שנישאה לבחור יהודי, או מנגד עדי שילון שנישאה לבחור ערבי. מה לא הפילו עלינו כחברה ישראלית? אמרו שאנחנו גזענים, שאנחנו שונאים, שאנחנו לא. מה שטוקבקיסט אחד עושה ברשת, מאה טוקבקים אחרים לא יתקנו, בוא נודה על האמת. הרופא של הבנות שלי היה ממוצא ערבי, והצוות הרפואי שטיפל באבי ז"ל היו ממוצא ערבי, רוסי, ומי יודע מה.
מעולם לא עניין אותי מה המוצא של כל אחד מאלו, כי אני מחפש תמיד את מי שייתן לי את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שהוא יכול לתת לי. אני חולה והוא רופא, וזה כל הסיפור. וכשצריך לפרגן - למה לא. לא הייתה לי שום בעיה לשלוח מכתב הוקרה לרופא הילדים המקסים של הבנות שלי שכבר הספיק לעזוב בינתיים ולחזור לאזור מגוריו בצפון.
זה לא בגלל שהוא ערבי, ולא למרות שהוא ערבי. זה בגלל שהוא היה רופא טוב. ומצד שני, לא רוויתי נחת מטיפול כושל שרופא תורן במיראז' העניק לבת שלי לפני כשנה וחצי, ושיכול היה לעלות בחיי אדם. במקרה זה - חייה של ביתי אהובתי. במקרה זה הוא היה ערבי, אבל את מי זה מעניין. למה זה אמור לעניין? זה לא בגלל שהוא ערבי, ולא למרות. זה בגלל שהוא היה רופא לא טוב.
מצד שני, אני יהודי. ככה לפחות כתוב לי בתעודת הזהות, וחשוב לי שילדיי יינשאו ליהודים כמותם כי אנחנו יהודים. אפשר להסכים ואפשר להתווכח אבל ככה גדלתי וכך אגדל את בנותיי. ומי שלא חושב ככה הוא גזען? חשוך? דפוק? אין לי שום עניין במוצא של מי שיושב מולי אם הוא אתיופי או לא. לא מזמן הגעתי לבית המשפט בעיר אחת בארץ. בדלפק ישבו שני נותני שירות. עמדה אחת אוישה באישה ממוצא "רגיל" אם נגדיר זאת כך, ושכבר נתנה שירות למישהו. העמדה השנייה אוישה על-ידי מישהו ממוצא אתיופי. העמדה הייתה ריקה והוא היה עסוק בשלו. אני הנחתי שרק עמדה אחת פעילה, ולכן נעמדתי בתור לזאת הפעילה שאוישה כאמור, על-ידי אישה ממוצא רגיל. לא חלפו כמה רגעים וכבר מצאתי את עצמי מסביר ומתנצל לאותו נותן שירות אתיופי, מדוע לא נעמדתי אצלו בתור. אני הסברתי שזה נבע רק משיקול טהור של מי מקבל ומי לא, הוא מצדו טען שזה נעשה רק בגלל שהוא אתיופי. עכשיו לך תסביר שאין לך אחות.
טקס שלם
אני קורא כתבות מידי פעם על קצינים, על רופאים, על בעלי תפקיד ממוצא אתיופי קו נטוי ערבי קו נטוי מה שזה, ואין קשר בין זה לזה, שמספרים על כך שאנשים לא רצו שיטפלו בהם רופאים, קצינים, אחיות, מה שזה - כאלו. יש מקרים כאלו לצערי הרב, אבל אני מעולם לא ראיתי בזה שיקול של כן או לא. אני מגיע לבית חולים ורוצה לקבל טיפול טוב. נקודה. לא אכפת לי מה המוצא של זה שעומד מולי ומה יש לו או לה על הראש. תשאלו את נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר אליגון. טקס שלם ביום העצמאות ומה שעניין את התרח הזה היה הלבוש והכיסוי ראש של לינור אברג'ל. ואם יש מה להחמיא אז בשמחה, ואם יש מה להעיר אז פחות שמחה. רק חבל כשזה מחמאה זה נעים, וכשזה ביקורת זה רק בגלל הצבע.
ומי כמוני יודע כמה צבע יכול לקדם בחיים. עיון מהיר בקרב השמות של אלו שלמדו איתי בלימודים האקדמיים מעלה, כי ככל שאתה יותר בהיר יש לך יותר נטייה להגיע לעבודות של היי-טק ובתי השקעות. עם רכב צמוד וחופשות בזנזיבר.
אני חייב לספר לכם כי כשהייתי ילד, היו שנים שחשבתי שלהיות מרוקאי (בעיר כמו דימונה אני יכול להשתמש במונחים כאלו ויבינו אותי ברוך השם) זה יכול לעשות לי את החיים יותר נוחים. גם פחות בדיחות על חשבוני ופחות העלבות. חברים שהגיעו לבר מצווה של מישהו ממוצא הודי, היו יוצאים עם שלל בדיחות על נוסח התפילה, על לבוש המתפללים ובעיקר המתפללות ועל מה לא. בדיחות שלא שמעתי כשיצאתי מבית כנסת אחר.
גם ברבנות הצבאית של פעם זה היה או לבן או תימני, תחליט. היו שנים, עת שירתתי בצה"ל וברבנות הצבאית, שרציתי להיות תימני. הם תמיד נראו טוב יותר, שרו טוב יותר, והייתה להם הצלחה יותר גדולה בקרב בנות המין השני. גם אחוזי היציאה שלהם לקורס קציני דת היה גבוהים יותר. ובכלל, היה נדמה לי שאם כבר שחור אז עדיף תימני. תחושות שעלו ונעלמו עם השנים, אם כי מידי פעם הן חוזרות שוב ושוב. כמו השבת האחרונה כשהבת שלי שאלה אותי למה אנחנו הודים? ומה את רוצה להיות? שאלתי. "אני לא רוצה להיות רוסיה, והכי כדאי זה להיות מרוקאית" סיכמה.
נראה לי שאם תשאלו את
ג'ו עמר או את הפנתרים השחורים אי-שם לפני חמישים שנה, הם היו חושבים אחרת. ומה אני עונה לה? חשבתי שבשנת 2019 בעיר דימונה לא יהיו יותר דיבורים כאלו. מסתבר שמה שהיה הוא שיהיה. זה יעבור לה. אני מקווה. זה יעבור לנו, אני עוד יותר מקווה.
