דביר שורק, בן 19, נדקר למוות בדרכו לישיבה בה למד. גופתו נמצאה בבוקר יום חמישי ליד הישוב מגדל עוז בגוש-עציון, כשעליה סימני דקירה. יום לפני כן נסע לירושלים לקנות ספרים למחנכיו כדי להביע תודתו להם בסיום שנת הלימודים בערב תשעה באב.
קרובת משפחה אמרה על קברו: "שלנער דביר שורק היה לו תום לא מ
העולם הזה". תום שמצא את מותו כשהוא מחבק את ספרו של דויד גרוסמן "אִתִּי הַחַיִּים מְשַׁחֵק הַרְבֵּה", ספר אותו ייעד לתת שי לאחד ממוריו בישיבה.
כשאני קורא בעיתון, שאת הספר "אִתִִּי הַחַיִּים מְשַחֵק הַרְבֵּה" חיבק בידיו דביר ברגעיו האחרונים, אני חש, שמדובר בנער מיוחד המואר ממש בנגוהות שמימיים, אומן בנפשו, שביקש בחייו לבנות גשרים בחברה המקוטבת, נער שבערה בו אש אהבת אדם, נער שהיה לו תום לא מהעולם הזה, תום ששאל שאלות נוקבות, שאין עליהן תשובות חד-משמעיות.
הנער, שחיבק במותו את ספרו של דויד גרוסמן, צלל ברגעיו האחרונים לתהום התחבטויות של נשמות גיבורי ספר, שטלטלת חייהם יכולה להיות גם דיאלוג מייסר וכואב לאדם דתי כדביר שורק עם בורא עולם. קשה להתנתק מתמונת הנער, דביר שורק, מעיניו הגדולות והיפות ומהעוצמה הפנימית המוקרנת מתוך התום הנסוך על פניו. תמונתו זועקת ומתריסה בצעקה נגד הרצח המתועב של נעוריו הטהורים. נגד הרצח המתועב של הנער דביר שורק.
אני מבקש בהזדמנות זו להתייחס לקמצוץ של רשמי מהספר של דויד גרוסמן תוך עלעול ורפרוף בדפיו וזאת מתוך תהיה ושאלה מה הניע תלמיד ישיבה לרכוש את הספר, המספר את סיפור חייה של אווה פאניץ'-נהיר, שנפטרה בקיבוץ שער העמקים אחרי שכבר ציינה את יום הולדתה ה-97. אישה קשישה, שגם בשנותיה האחרונות, התמידה לפעול נגד הכיבוש במסגרת תנועת "נשים בשחור". למרות כל מדווי גופה שעמס משא כבד של העשור העשירי לחייה, היא התמידה במסירות אין קץ בהתגייסות לפעילות בתנועת "נשים בשחור" נגד שהות צה"ל בשטחים הכבושים ונגד הקמת ההתנחלויות.
כשאני מסתכל בעיתון על תמונת הנער דביר, ובספר שקנה אני מסתכל על תמונת אווה בנעוריה, אני רואה אותן עיניים המשדרות ומקרינות עוצמה פנימית, אותו קסם ויופי של נעורים טהורים ונקיים עדויי תום, הגם שכל אחד מהם הלך בנתיב חיים שונה.
אווה נולדה ביגוסלביה להורים יהודים המבוססים כלכלית. בנעוריה מרדה בנוקשות של אבא ובגיל 17 התאהבה בקצין סרבי קומוניסט נלהב שכבש את ליבה. למורת רוחו של האב נישאה בגיל מאוד צעיר לאיש שאינו יהודי. שניהם היו פעילים מאוד במחתרת הקומוניסטית בהנהגת טיטו שפעלה נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה וזוקפת לזכותה את הניצחון על החיה הנאצית.
בתום המלחמה הפרטיזנית אווה ובעלה הקצין היו חלק מהאליטה הקומוניסטית בבירת יגוסלביה. נולדה להם בת ונראה היה שהגיעו למנוחה ולנחלה. באותם הימים טיטו החליט להמרות את פי מוסקבה. מרד בקו של סטאלין, וביקש להשתית קו פוליטי עצמאי. טיטו לא רצה לקבל את תכתיבי סטאלין. אך הוא היה דומה מאוד לסטאלין ביחסו הבלתי אנושי לכל מי שסבר, כי אינו נאמן למשטרו. אנשי טיטו חשדו, שאווה ובעלה גילו נאמנות לקומוניזם של סטאלין, לכן גזרו עליהם כמו על אלפים רבים שחשדו בהם לחיות בגולאג בתנאים מחפירים באי סלעי בים אדריאטי כדי לקבל חינוך מחדש.
לוורה נאמר בחקירה סדיסטית משפילה שבעלה התאבד, והיא נדרשה לאשר בחתימת ידה שבעלה היה מרגל סובייטי ובגד ביגוסלביה. תמורת החתימה היו מוכנים לשחררה ולאפשר לה לחיות עם בתה. בתוך התופת המחרידה אווה בחרה להישאר נאמנה לצו מצפונה. סרבה לחתום על מסמך, הקובע שבעלה היה מרגל סובייטי ופעל נגד המולדת היגוסלבית. בין נאמנות לבתה ובין נאמנות לבעלה המת בחרה באהבה לבעלה ומאנה לחתום. כך גזרה על עצמה להישלח לתופת במחנה עונשין, בו בין יתר העינויים נדרשו האסירות להכות אחת את רעותה עד זוב דם. אחרי שנה וחצי במחנה עונשין שוחררה ובעלה זכה לרבילטציה מוחלטת. בנוסף היא גם שילמה מחיר יקר במערכת יחסים קשה עם בתה.
אחרי השחרור מהתופת בגולאג עלתה לישראל ובנתה את חייה מחדש בקיבוץ שער העמקים. היא האלמנה, בוגרת מושבת עונשין וחינוך מחדש מיגוסלביה, בנתה תא משפחתי עם אלמן חבר קיבוץ, לשניהם בן ובת - נינה ורפאל - ובין הילדים במקביל להוריהם נרקם רומן ונולדת בת יחידה, גילי. מערכות חיים נפתלות וכואבות חובטות בדור הבנים.
אני חוזר ברפרוף לספר של דויד גרוסמן, והפעם אני מבקש להביט על ההתרחשויות בספר מנקודת המבט של תום הנעורים, הנסוך על פניו של הנער דביר שורק. תום נעוריו שפגש תוך קריאה בספר נערה שעזבה את הקיבוץ. הוא מלווה אותה בתיאורים רוויי טירוף ודחפים עוצמתיים בלתי נשלטים.
אני מבקש לבחון מנקודת מבט של תום הנעורים, החתום על שמו של דביר שורק, ומבקש ל
שאול מה עובר עליו כשהוא פוגש בספר את דור מייסדי הקיבוץ, דור ספוג באידאלים צרופים, הנאלץ לצפות בדור של בנים נוטשים את הבית ומתמכרים לחיים אחרים רחוקים ממה שחלמו הוריהם מייסדי הקיבוץ.
אני מנסה לתהות מה עובר על תום-האמונה-הצרופה של דביר שורק הקורא על חיי המין של הבת, שנטשה את הקיבוץ והתחברה בעיר הקודש ירושלים לבן זוג קוריאני מתעלל, ששולח אותה לקיים יחסי מין רנדומליים עם גברים אחרים וגם עם ערבים. בין יתר התיאורים היא גם מנהלת בניו-יורק מערכות יחסים עם ארבעה גברים. אני פוסח על שלל תיאורים נוספים רבים בספר ורק מביט על תמונתו של דביר שורק.
אני משתכנע, שאמונתו הדתית לא נסדקה כשקרא את הספר, שיהיה מי שיאמר שהספר רווי תיאורים אסורים. אני משתכנע שהוא לא נגרר לתיאור מציצני, אלא נצמד לשאלות, להתחבטויות ולתהיות הקשות של קורא האוסף את העולם לחיקו, ומלווה ברגישותו גיבורים ספרותיים, שהעולם מכה וחובט בהם ללא רחם.
הנער דביר שורק בעת קריאת הספר ליווה את הגהנום, שפקד את חייה של אווה. דווקא מתוך הגהנום שפקד את חייה, נראה לי שהוא בדרכו הייחודית שאב חיזוק לדרכו הדתית, כשעולם התורה מהווה לו בסיס קיומי איתן. מעניין שדווקא הספר הזה היה מיועד כמתנה לאחד ממוריו, רב בישיבה. רב שבוודאי קיבל את המתנה, כשדביר כבר איננו. תום נעוריו ירד אלי-קבר. טרם רדתו לשם הוא אפשר לרבו להיפגש עם גיבורי ספר, שמגיעים אל קצה היכולת של הקיום האנושי, ניצבים על סף ההכחדה ויכולים לכוחות המאיימים להשמידם.
אני מודע לעובדה, שדביר שורק בקוראו את הספר פגש בין היתר באחת מהגיבורות, בילדה נינה שכל דמותה אסון אחד גדול בהתהוותו, היא הייתה קורבן לנטישה אכזרית כילדה, ספגה התעללויות מיניות ונתונה בסבך של אישיות מסוכסכת הניצבת שוב ושוב על סך קריסה.
כשאני כותב שורות אלו אני חש, שחוסנו הדתי של הנער דביר שורק התחזק ואף התעצם דווקא במפגש הכואב עם הדמויות בספר "אִתִּי הַחַיִּים מְשַׁחֵק הַרְבֵּה".
