אלי שמיר, המבוגר ביניהם (1953), יליד כפר יהושע בעמק יזרעאל, בן לאבות המייסדים החלוצים, מצייר בשמן על קנבס. עדי נס, יליד קריית גת ( 1966) הוא צלם ישראלי בן הפריפריה המביים את צילומיו בקפידה. עד כאן ההבדלים ביניהם, מכאן המשותף. "שני האמנים מתייחסים ביצירתם למיתולוגיות שונות: המיתולוגיות היוונית והכנענית, סיפורי המקרא, הברית החדשה, ההיסטוריה היהודית והאתוס הציוני. המיתוסים השונים מרובדים במעין חפירה ארכיאולוגית-חזותית של מרחבי הארץ ושל מצבנו התרבותי, הלאומי והפוליטי, החברתי והכלכלי. יצירתם עוסקת בנושאים משותפים: זהות אישית מול זהות לאומית.." אומרת האוצרת, נורית טל-טנא. אלי שמיר, בן הכפר, יליד העמק, עוסק במיתוסים החלוציים. הוא מצייר את עצמו ואת אביו (בדיעבד) באמצע השדה, וגם עדי נס מצלם מפגש כזה של אב ובנו. שניהם מעלים בציור ובצילום חבורת זמר של העמק. שניהם עוסקים במיתוסים תנכיים איקוניים, אבל כאן התפיסה ביניהם שונה. שמיר מצייר את עקדת יצחק במסורת הפיגורטיבית, בתוספת שרה, שלש דמויות עירומות, ויצחק נושא זרדים על ראשו. עדי נס מפרש את האירוע בצורה אירונית, חידתית: אברהם הוא הומלס הנושא את יצחק בעגלת קניות מהסופרמרקט, מלאה בשקיות ניילון. רמז וביקורת למכת הקניות והצרכנות הזולה בימינו? יש כאן ריפרור לפסל הידוע של דואן הנסון (ארה"ב, 1969) 'אישה עם עגלת סופרמרקט'. עבודה ידועה מאוד של עדי נס היא רפליקה לסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י (שארכה מ-1494 עד 1499). אצל אלי שמיר יש התייחסות צינית לכך על-ידי ציור אמו הזקנה ושתי חברותיה יושבות לשולחן בבית אבות. אצל נס זה יותר מורכב. כדאי להשוות את צילום החיילים של עדי נס לציור הידוע של דה וינצ'י. יש בשתי העבודות אותה חלוקה לקבוצות של שלושה, אך בניגוד למקור בו כל העיניים מופנות לישו - הדמות המרכזית, אצל נס החילים משוחחים ביניהם בקבוצותיהם ולא פונים אל הדמות המרכזית, הבוהה בחלל ורחוקה מלהיות דמות מנהיג. הפרספקטיבה אצל דה וינצ'י, ע"פ מסורת התקופה, פתוחה ורחבה בקירות החדר בצדדים והולכת ומתמרכזת בישו. היא נותנת אשליה של מרחק ועומק. ישנם גם שלושה חללים -חלונות- פתוחים אל הנוף. השולחן מכוסה במפה, הכלים עשירים. אצל עדי נס התמונה שטוחה, קיימים אותם שלושה פתחי חלונות לנוף. השולחן עשוי מקרש ישר עומד על כלונסאות, כלים מפלסטיק או מתכת, הכל פשוט וראשוני, צבאי. הציור של דה וינצ'י דרמטי- ברגע זה ישו חושף את יהודה איש קריות שלכאורה בגד בו והסגיר אותו לרומאים. רגע היסטורי ומכונן בתרבות הנוצרית. אמנם, בפרשנויות אחרות (ביניהם בסרט של מרטין סקורסיזה) יהודה דווקא הציל את ישו, אבל הקונוטציה השלילית שולטת במסורת הנוצרית. גם בצילום של נס יש תנועה. החילים משוחחים, מעשנים, לכאורה לא מודאגים. חיילים לפני יציאה לפעולה, לא חוששים מהרגע המכריע לפני יציאה לקרב? אגב, צילום זה נמכר בסות'ביס ברבע מיליון דולר ושבר שיא במכירות של צילום ישראלי. כדאי לציין גם את הצילום הנפלא של אנג'ליקה שר, שהוא רפליקה לצילום של נס, אלא שכאן אלה חיילות במדים אוכלות אבטיח, וגם הוא זכה לביקורות ממוסדות נוצריים הרואים בכך פגיעה במסורת... ועוד בנושא התנכי: שמיר מצייר את יצחק העיוור באוהל, מחכה לעשו, לפניו מונחות קערות אוכל. ציור די מדכא, מונוכרומי, אדום. רמז לעשו העוסק בצייד (דם)? נס מצלם את עשו ויעקב בתנועה, משני צידיו של יצחק, בפונדק ישן, כל אחד מנסה לשכנע את האב באהבתו לו? מבנה הצילום מזכיר את 'הסעודה באמאוס' של קראווג'יו (1606). נס מושפע גם מאמנים מודרניים כמו פיקסו. צילום הנער עם הסוס של נס דומה להפליא לציור הנער המוביל את הסוס של פיקסו (1906). אלא שכאן זהו נער ישראלי בפרדס, בין עצי תפוז. רמז לעדי נס עצמו כנער מהפריפריה שמחפש את זהותו? בסדרת 'הנערים' של נס יש צילומים נפלאים של דמויות ישראליות. בסדרת העמק של שמיר יש ציורים מכוננים של החלוצים ושל עצמו במרכז החוויה הזו, אם בדיוקן עצמו באמצע השדות או בציור 'שירת העמק'. (התערוכה עד נובמבר 2019). למבקרים במוזאון א"י יש בונוס בצורת תערוכה אינטראקטיבית לכל המשפחה: חיות קיץ, מיצבים מעץ ומתכת וסדנת אמנות ליצירת חיות, במתחם מיוחד. מומלץ. (עד 31.8.2019)