מה התרחש ברצועת עזה בתקופה האחרונה? נורו 3 רקטות שאחת מהן פגעה בחצר בית בשדרות;נמשכו "צעדות השיבה " לגדר, עם האלימות המלווה, אך בהיקף מצומצם של כמה אלפי משתתפים; דעכה תופעת הבלונים . החידוש היה בניסיונות חדירה לשטח ישראל של חמושים, שכולם (ארבעה עד עכשיו) סוכלו בהצלחה ע"י צה"ל והתוצאה הייתה 8 הרוגים, החמאס הדביק להם את הכינוי "צעירים זועמים". לפי כל הידוע הם לא משתייכים לחמאס. החמאס פאר והילל אותם, אך לא הגיב כלל על חיסולם ולא דרש נקמה כדרכו בקודש. ואצלנו קמה צעקה וקריאה רמה לצאת, למעשה, למלחמה נגד החמאס. בלט הרמטכ"ל לשעבר, גנץ, בדבריו החדים, ומשהו זועמים. אני מעוניין לנתח את דבריו שהיו בהם ארבעה מרכיבים
הראשון-הרתעה. וכך אמר: "נתניהו איבד את הביטחון. ההרתעה לא נשחקה, ההרתעה נמ-ח-קה! "(הוא הדגיש זאת בהטעמת כל הברה). לדעתי זאת אמירה שגויה בתכלית. למה? כי אוי לנו ואבוי לנו אם ההרתעה באמת הייתה נמחקת. כי אז החמאס היה יכול להשתולל ולכסות ברקטות את מרכז הארץ, למשל, ולשתק את שדה התעופה בן-גוריון, בלי לפחד כלל מגמול אכזרי שלנו. מה מדהים? שדווקא הניסוח הזה של "ההרתעה נמחקה " נאמר בהדגשה יתרה, ובתנועת גוף, ללמדנו שאין מדובר בפליטת פה, או באמירה רשלנית.
במילים אחרות, לא רמטכ"ל דיבר כאן, אלא פוליטיקאי! אבל לא רק זאת, יכול הרמטכ"ל וכל אחד לדבר על כך שיש לנו הרתעה, או שהיא נשחקה, או שנחלשה, או שאבדה. זאת הערכה, לא עובדה! כי הרתעה קונבנציונאלית (להבדיל מגרעינית ) אינה קבועה ויציבה. היא דינאמית, עולה ויורדת, בהתאם לנסיבות ולהתפתחויות, ופעמים עלולה שלא להתקיים. אבל, מי שקובע, במעשיו ובדבריו, אם ההרתעה קיימת, חלשה, חזקה, או אינה קיימת, הוא הצד שאנו רוצים להרתיע אותו, לא הדיבורים שלנו, המשקפים כאמור הערכה (נכונה או מוטעית) או סתם אמונה, הם שקובעים אם הצד השני מורתע ובאיזו מידה. יש פעמים נדירות בהן אפשר לדעת שההרתעה אכן אבדה לנו. זה היה ערב מלחמת "ששת הימים" ב-1967, כאשר הצבא המצרי החל להיכנס בהמוניו לסיני, ונאצר, שליט מצרים הכריז פומבית: "אנו מוכנים.אם רוצה הגנרל רבין לנסות את כוחו במלחמה, אהלן וסהלן" (במובן: ברוך הבא). זה היה הבסיס לשיר המפורסם שחיבר
חיים חפר "נאצר מחכה לרבין", ועמד ביסוד סיסמת הבחירות ב-1992: "ישראל מחכה לרבין".
השני- "נעשה מערכה שתהיה האחרונה. נכריע צבאית את החמאס". יפה! מתעוררת שאלה: איך עושים זאת? איך נפעיל את העוצמה שלנו ל"קרב האחרון" מול רצועת עזה?; מה המחירים? איך מסיימים את קרב יום הדין הזה? ו"התשובה" ניתנת:
המרכיב השלישי - "באמצעות קבינט של ביטחון ואחריות". במילים אחרות: באמצעות דיבורים, אולי מלומדים, אבל דיבורים!
והמרכיב הרביעי - הקרשנדו של תפיסת ההכרעה: "זה מה שצריך לקרות, זה מה שהולך לקרות".
במילים אחרות: התחייבות בנקיטת חפץ של פוליטיקאי מצוי לעתיד שהוא מעורפל, לא של רמטכ"ל לשעבר. וזה עצוב. 4 רמטכ"לים לשעבר נוטלים חלק בבחירות הנוכחיות, ושניים מהם אף היו שרי ביטחון, ועד עכשיו לא שמענו מאף אחד מהם הצגה ביטחונית סדורה והגיונית על המענה הישראלי לאתגרי הביטחון שלנו. בראש ובראשונה לאיום הכמותי העצום של הטילים בצפון. הם לא מחלידים שם. הם רק מתרבים ונעשים יותר איכותיים.
