חברת תעופה היא דרך להציג עם – אומרת ג'ניפר במוטורקי, המנהלת המסחרית של אוגנדה איירליינס, שביצה את טיסתה המסחרית הראשונה ב-28.8.19. הנוסעים מתקבלים במאכל בננות מקומי אהוד ובברכה אוגנדית חמה. החברה תטוס בקרוב לשבעה יעדים באיזור, בארבעה מטוסים בני 76 מושבים כל אחד, ובהזמנה מצויים שני מטוסי איירבס 330.
אקונומיסט מציין, כי לאוגנדה הייתה חברה תעופה לאומית, שהחלה את דרכה בהטסת בקבוקי ויסקי עבור אידי אמין ב-1970 וקרסה ב-2001. כעת היא חוזרת לשחקים, ולא לבדה. טנזניה השכנה מחדשת את החברה הלאומית שלה, ואתיופיאן איירליינס מסייעת לחברות של צ'אד, גאנה וזמביה. בעשור האחרון המריאו לראשונה מטוסיהן של סנגל וחוף השנהב.
המניע של ממשלות אפריקה איננו הכסף; התחזית היא שחברות התעופה ביבשת יפסידו השנה 300 מיליון דולר. הן טסות עם יותר מושבים ריקים מאשר בכל אזור בעולם וסובלות ממיסים גבוהים, דלק יקר וצי מיושן. חברת התעופה של דרום אפריקה שורדת רק בזכות סיוע ממשלתי, וזו של קניה הולאמה לפני חודשיים כדי למנוע את קריסתה. ג'וזף מובוואלה, מנהל רשות התכנון הלאומי באוגנדה, טוען שהתעופה היא אמצעי להשקעה בתשתיות ושהיא תגדיל את ייצוא הדגים והפרחים ואת התיירות.
זה נכון בתיאוריה, אומר אקונומיסט; בפועל, חברות תעופה כאלו הן בעיקר מקור ליוקרה לאומית. הן יוצרות פטריוטיות בקרב מעמד הביניים, והן גם מקור לבחישה פוליטית. אתיופיה היא המדינה האפריקנית היחידה בה חברת התעופה הלאומית היא הצלחה ברורה – משום שלמרות הבעלות הממשלתית, המנהלים קיבלו יד חופשית. הממשלות הנכנסות למיזמים משותפים עם אתיופיאן מקוות ללמוד מהצלחתה, אך אינן נהנות מהיתרונות המובנים שלה ובראשם המיקום האסטרטגי כשער הכניסה המזרחי ליבשת.
בנמל התעופה של אדיס אבבה כבר עברו השנה 10 מיליון נוסעים – איתות לכך שהדרך היעילה ביותר להגיע לאפריקה וממנה היא באמצעות כמה נמלי תעופה איזוריים, תוך פתיחת השמים בפני חברות התעופה הבינלאומיות. חברות גדולות כמו אתיופיאן הן המרוויחות הגדולות מתהליך זה, תוך שהן משאירות מעט מקום לחברות הלאומיות הקטנות. אך למרות זאת, השיקולים הפטריוטיים ממשיכים למלא תפקיד ולגבור על השיקולים הכלכליים, כפי שמלמד המקרה של אוגנדה.
