רענן שקד כדרכו מתבל את טורו באירוניה, המבצבצת בין השורות. אין ספק כמו כל אב קלאסי טוב, הוא שואף ומייחל שבנו התפוח לא יפול רחוק מהעץ, ואפילו, כלשונו, יהיה מחובר אליו. ועם זאת, בזכות הנימה האירונית, שהיא החמצן של כתיבתו המפרנסת אותו, רענן מרשה לעצמו לעשות את כל הטעויות החינוכיות האפשריות, ונראה שהוא אף מודע לכך. זאת, לשירותם של הורים שעדיין אינם עֵרים לכך, החל מהשוואה לאחרים, והפעם בהנחה שקנאת יוצרים (או עיתונאים) תַּרבה חוכמה, ועד הלחץ שהוא משדר לבנו להיות כמוהו, או לפחות למלא את מאוויו שלו כאב מבחינה מקצועית.
בניגוד לגישה הפסיכולוגית הקלאסית, הגישה כיום היא שהילדים הם ישות נפרדת מהוריהם, ובעלי רצונות, שאיפות ונטיות מקצועיות עצמאיות משלהם. ולכן הלחץ של הורים לילדיהם להיות כמותם, לא רק שאינו משיג את המטרה אלא יוצר בקרבם אנטי סמוי או גלוי. רענן, לא אחדש לך אפוא דבר. ההצעה שלי היא בדיוק כמו זו של אימא שלך, או אימא של אבות אחרים: תשחרר, תרפה. תן לבן להתפתח לפי רצונותיו ונטיותיו הוא. העיקר, כדבריה, שהוא יהיה מאושר. ואושרו הוא אושרך, כמובן.
ובכל זאת, לקינוח, קלטתי בין השורות איזו בשורה מקצועית אפשרית בעתיד עבור בנך (אחרון חביב כבר אמרנו?). אומנם העיסוק שלו במודעות שיווקיות ובהשוואת מחירים לא ממש מוצא חן בעיניך, אבל אולי זה מבשר שהוא יהיה איש שיווק, מכירות ויחסי ציבור מבריק, וצפוייה לו קריירה מזהירה בתחום? ואולי מהעיסוק האינטנסיבי בגיימרים יֵצא בסופו של דבר איש מחשבים? ימים יגידו.
