- חוויאר הרננדז הוא כתב ניו-יורק טיימס בבייג'ינג. הוא כתב בגוף ראשון על ההכנות למצעד במלאת 70 שנה למהפכה הקומוניסטית, וכך מובאים כאן עיקרי הדברים.
הנשיא שי ג'ינפינג עורך מצעד, והמשטרה רוצה שאתפנה. השוטר וונג יונג הגיע לדלתי בשבת לפני מספר שבועות כדי למסור את החדשות. "שמעת על חגיגות החג הלאומי?", שאל. הנהנתי. בתחילת אוקטובר יארח שי חגיגה גדולה לציון יום השנה ה-70 להקמת הרפובליקה העממית של סין, לאורך הרחוב שליד דירתי. "אתה צריך לעזוב", אמר וונג. "שוטרים חמושים יוצבו כאן למשך ארבעה ימים".
כעיתונאי אמריקני המוצב בבייג'ינג מזה ארבע שנים, התרגלתי לחוקי הוויזה הנוקשים, להצקות בשדה התעופה ולמעצרים באיזורי הכפר. אבל המשטרה מעולם לא דרשה ממני לפנות את ביתי. דמיינתי לעצמי חבורה של שוטרים רגזנים משתרעים על הספה, מעשנים ומחטטים בספרים של אמנות אסורה ופוליטיקה אמריקנית. וונג איבד את סבלנותו. "אתה מבין? יש לך לאן ללכת?", שאל.
אפילו בשגרה, בייג'ינג מחניקה: המשטרה, התעמולה, הערפיח. אבל כעת היא מצויה במצב של חרדת יתר לפני המצעד של שי – הפגנת עוצמה, שמטרתה לאותת לארה"ב ולמדינות אחרות שסין ומנהיגה חזקים מתמיד. השלטונות עורכים פעילות ביטחוניות יותר מאשר תמיד – אולי בשל חששות במפלגה מפני חוסר יציבות כמו בהונג-קונג. כלבים לגילוי פצצות סורקים את הקניונים. שוטרים וחיילים ניצבים בכוננות בפינות הרחובות. מכונות שיקוף וגלאי מתכות מוצבות בכניסה לבתי מגורים, חנויות ומלונות לאורך מסלול המצעד.
אפילו בקני המידה של ממשלה סמכותנית, החוקים נוקשים. העיר אסרה להעיף עפיפונים, רחפנים ובלונים באיזורים רבים. בכמה ערים אחרות נאסר על פקידים לצרוך אלכוהול לקראת המצעד. שי – המנהיג החזק ביותר של סין מאז מאו – הוא הכוכב הבלתי-מעורער של המופע, והרחובות מלאים בשלטי תעמולה אדומים הקוראים לציבור להתאחד מאחוריו ומהללים את "החלום הסיני" של הרווחה הכלכלית בראשותו.
מאז תחילת ספטמבר מצויה כל השכונה שלי, לא הרחק מכיכר טייננמן והכיכר האדומה, בהסגר. הרחובות חסומים והאינטרנט איטי עד כדי זחילה. אנשי ביטחון בודקים אותי בכל פעם שאני יוצא ונכנס, בבוקר ובערב. בסופי שבוע, בעת החזרות למצעד, טנקים נוסעים במורד הרחוב ומטוסי קרב ומסוקים מפטרלים בשמים, נושאים דגלים אדומים. המשטרה הטילה עוצר, והתושבים נדרשים להישאר בבתיהם אחרי 5 בערב ולסגור את החלונות והווילונות אחרי 8 בערב. שוטרים ישנים במבואות הדירות כדי לוודא שההוראות מקוימות.
בהודעות שנתחבו מתחת דלתי, השלטונות מודים לי על שיתוף הפעולה שלי בקמפיין הביטחוני, הקרוי "בייג'ינג בטוחה ושלווה". אבל הבדיקות מתישות ומהוות תזכורת נוספת לעוצמתה של מדינת המשטרה הסינית, בה מצלמות אבטחה וטכנולוגיות לזיהוי פנים מצויות בשימוש נרחב. למרות כל זאת, לרבים מידידי הסינים לא אכפת והם אפילו גאים.
יום אחד פסעתי בכיכר טייננמןּ, שם אמור המצעד להסתיים למרות הפרק הכואב שהיא רשמה בעת דיכוי ההפגנות ב-1989. מחוץ לעיר האסורה, השוכנת בפאה הצפונית של הכיכר, אמרו לי רבים שהמצעד הוא סימן נוסף לכוחה הצבאי והכלכלי הגדל של סין. "סין נמצאת כעת בפסגת העולם", אומר הסטודנט וונג וונטינג בן ה-22. "סין צריכה להגן על עצמה טוב יותר", מוסיף שליח המזון לי פייקין.
בשעה 8 באותו ערב סגרתי את הווילונות כנדרש, אבל לאחר חצי שעה שוב התייצב השוטר וונג בדלתי, עצבני מתמיד. "האם לא אמרתי לך שיש היום תרגיל? מדוע לא סגרת את הווילונות?", שאל. אמרתי לו שסגרתי אותם, אבל הוא נכנס לסלון כדי לבדוק. "תדאג שיישארו סגורים", ציווה ויצא בסערה. בימים הבאים הוא התקשר לטלפון הנייד שלי, כדי להזכיר לי שעלי לעזוב ולשאול מתי אצא. היה ברור שאין מקום למו"מ ושאני חייב לציית להוראות.
