בשם הדמוקרטיה
בשם הדמוקרטיה, שצריך כביכול להצילה, רומסת קבוצת מיעוט, החושבת את עצמה לעלית, את השונים ממנה, לועגת למנהגיהם, לאמונותיהם ולדעותיהם, ומנסה לכפות עליהם את מנהגיה, את אמונותיה ואת דעותיה - כי רק הם הנכונים, ואין בלתם. זה מזכיר לי אירועים משנות החמישים בארצנו - את קיצוץ הזקנים והפאות לעולים במעברות מסוימות, את החרמת ספרי התורה והסידורים מהם, כדי שלא יתפללו, ואת חטיפת ילדי העולים, שהונעו על-ידי תחושת עליונות מדומה של מי ששלטו בעניינים.
ובמקביל, מעלים המתיימרים להיות עלית בקרבנו טענות מופרכות על "הדתה" כל אימת שמנסים ללמד קצת יהדות וקצת מורשת יהודית בבתי-הספר, כדי שילדינו לא יהיו בורים ועמי-ארצות - כיוון שהם מפחדים מזהותה היהודית של המדינה, ומתעבים אותה. אכן, דמוקרטיה כהלכתה, שמדורבנת על-ידי האקדמיה ועל-ידי התקשורת הישראליות.
דרך אגב, משהו דומה מתרחש בשנים האחרונות בארצות-הברית ובאירופה, שבהן השמאל הליברלי - המתקדם כביכול - מוכה קשות על-ידי רעיונות פשיסטיים וקומוניסטיים.
מספרים, רבותיי
תקשורתנו, כולל הממלכתית, שניהלה מלחמת חורמה יחד עם המשטרה ועם הפרקליטות, כדי להפיל בכל מחיר את
בנימין נתניהו, אינה בוחלת בכזבים ובחצאי-אמיתות, כדרכה. לעומת תקשורתנו, נראית התקשורת הסובייטית עליה השלום כמו כבשה תמימה. זה מזכיר לי את דברי תומאס ג'פרסון, מהאבות המייסדים של ארצות-הברית, נשיאה השלישי ומהוגי הרעיון של חופש העיתונות: "מי שקורא עיתונים יודע על העולם הרבה פחות ממי שאינו קוראם".
בין השאר, מטפחת תקשורתנו את האגדה אודות ניצחונו של
בני גנץ בבחירות. אמנם, 'כחול-לבן' זכתה ב-33 מושבים בכנסת, ו'הליכוד' רק ב-31, אך גוש הימין-חרדים ניצח בגדול עם כשני מיליון מצביעים - לעומת כמיליון מצביעים וחצי לגוש השמאל-מרכז - כפי
שכותב יואב יצחק; וחלוקת המנדטים הנה 55:54 לטובת מחנה הימין-חרדים. לפיכך, כדי להרכיב
ממשלה, יצטרך גנץ לקבל את אישורה של 'הרשימה המשותפת' האנטי-ציונית, התומכת הנלהבת בטרור נגדנו, שקיבלה שלושה-עשר מושבים בכנסת (ולקנות את קולותיה ביוקר רב), או להיכנע לסחטנות של
אביגדור ליברמן, שקיבל שמונה מושבים.
האפשרות לקואליציה בין 'כחול-לבן' לבין 'הליכוד' נראית כעת בלתי-אפשרית. כך גם האפשרות לחבירה/איחוד של '
ישראל ביתנו' ל'ליכוד'. אך, כידוע, הפוליטיקה הנה אמנות הבלתי-אפשרי.
רוב ומיעוט
אין ויכוח על כך, שרוב אזרחי המדינה בעשורים האחרונים הנם ימניים, למרות שזה אינו ניכר מסיבות שונות בתוצאות הבחירות לכנסת. מאז המהפך במאי 1977 אין השמאל-מרכז מסוגל להיות רוב; וזה משגע אותו. לכן, בין השאר, המציא את הכזב, שהקים את המדינה. ובהמשך לכזב הזה הוא בטוח, שגנבו ממנו את המדינה.
זה מתבטא בשפע אמירות גזעניות נגד מצביעי הימין, שלא נזכירן כאן ועכשיו, אך הן מבטאות היטב את השסע (בעיני השמאל) בין "אנחנו" הצודקים והיפים, בני האור, ובין "הם" הטועים, המכוערים והחשוכים. יותר מדי נימות כאלו נשמעו במהלך חצי השנה האחרונה (אזכיר רק את
אמירתו השחצנית של ח"כ רם בן-ברק מ'כחול-לבן' בימים שלפני הבחירות); ואם אני יכול להעריך, עוד נשמע הרבה זוועות כאלו, כי הן הרגל, השגור בפי השמאלנים מאז ומתמיד.
פיצוליטיס
אחת המכות החמורות, שלקה בהן גוש הימין, הנו פיצול מטורף, שהביא כבר פעמיים לאי-הצלחתו בבחירות - בשנת 1992 והשנה. בעיות כאילו-אידיאולוגיות, אגו נפוח, יריבות אישית ואי-קריאת המפה הפוליטית מנעו איחוד בימין, כפי שנעשה בשמאל, וגרמו לאובדן יותר מ-83 אלפי קולות, שניתנו ל'עוצמה יהודית', שלא היה לה כל סיכוי לצלוח את אחוז החסימה.
כמו ב-1992, ייללו בימין הקיצוני אחרי הבחירות על אובדן השלטון, כמו אותו נער, שרצח את אביו, וביקש רחמים כיוון שהוא יתום. תקוותי, שלא נשלם על כך ביוקר, כמו בהזיית אוסלו, שהנחיתו עלינו
שמעון פרס וחבורתו, וכמו בגירוש היהודים מגוש-קטיף מבית-מדרשם של אריק שרון ושל 'קדימה'.
'עוצמה יהודית' מנסה הלוך-וחזור להיכנס לכנסת. זה הצליח לה פעם, אך לא עוד. ראשיה צריכים להתעשת, ולזנוח את הרעיון. כלומר, למצוא עם מי להתאחד ב"בלוק טכני", כדי להכניס נציג, או שניים, לכנסת (זה כוחה האמיתי!), מבלי להזיק לגוש הימין.
