למהמרים ביוזמת מלחמה בעזה

אני מבקש לתת שיעור קצר בהיסטוריה ישראלית לאותו מדינאי היסטרי, המספר לנו מעל כל מרקע, שמלחמה בעזה אינה נמנעת. רק בכוח המלחמה בעזה נגיע לשלום נכסף. לאותו מדינאי היסטרי, למרבה הצער, יש תומכים רבים במחנהו וגם תומכים רבים מאוד במחנה, שמשום מה נקרא אופוזיציה. לכל שוחרי הפתרון הצבאי, לכל המבקשים להפיח תקוות, שרק על-ידי הפתרון צבאי נגיע אל השלווה ואל המנוחה, אני מבקש את תשומת לבם לשיעור קצר מהו המחיר של מלחמה אחת בהיסטוריה של עם ישראל. מלחמה שאליה נכסנו במלוא העוצמה הצבאית של צבא שזה להכרה כאחד הצבאות החזקים במזרח התיכון בתקופתו. מאז הפלישה קצרת הימים שלאחר הפילוג המכאיב בממלכת ישראל בשנת 930 לפנ"הס, יכולות היו ממלכת ישראל וממלכת יהודה להילחם זו בזו מבלי לחשוש מהתגרויות מצד מעצמות חיצוניות. יתרה מזאת הן גם היו יכולות להתערב במלחמות גלובאליות מתוך שכנוע עצמי, שבכך הן מוסיפות נדבכי התעצמות הנוסכות ביטחון קיומי. היום במוזאון הבריטי ניתן לראות כתובת אשורית, המדווחת על השתתפות ישראלית בקרב קרקר, שהתרחש בשנת 853 לפנה"ס. בקרב קרקר פעלו 2,000 מרכבות סוסים ישראליות וזאת בנוסף ל-10,000 חיילים ישראלים. על-פי אותה כתובת, שנמצאה צפונית-מזרחית לאותו שדה קרב בכורדיסטן הטורקית, דמשק העשירה מאתנו הסתפקה במשלוח צנוע יותר - רק 1,200 מרכבות שלחה למלחמת קרקר. אין ספק שכאן ממלכת ישראל הצפונית התגלתה באחד משיאי כוחה הצבאי וביכולתה לספק למלחמה על ההגמוניה במזרח התיכון נשק דמוי 2,000 טנקים של היום או דמוי 2,000 מטסי קרב מפציצים ומספר לא מבוטל של חיילים לשדות הקטל.

תוצאות הרסניות

עבור 2,000 הרכבים ("הטנקיסטים") של המרכבות ועבור אלפי החיילים המסע אל עבר הרי החושך היה בבחינת אודיסאה של פעם בחיים, אודיסאה שופעת צבע והרפתקה. יש לשער שהם אפילו לא ידעו איפה ממוקמת אותה מדינה בשם אשור, או מה לנו ולמלחמה הזו. מה שכן ידוע לנו בבירור, שבשנת 720 לפנה"ס לא נמנעה התוצאה הכאובה, לא נמנע הכיבוש של כל ממלכת ישראל על-ידי אשור והגליית כל עשרת השבטים על-ידי אותה ממלכת אשור. זו רק דוגמה "צנועה", השאולה מנבכי ההיסטוריה, להימור המסוכן שיש ביוזמה של מלחמה ולתוצאות ההרסניות שהיא טומנת בחובה. לתושבי עוטף עזה מגיע לחיות בביטחון ובשקט. לתושבי עוטף עזה מגיע לחיות ללא איום על חייהם עת הם עובדים בשדותיהם. שקט זה לא יהיה מנת חלקם, כשההנהגה המדינית שלנו שבויה בתפיסה של הכרעה צבאית. במקום לאמץ תפיסה, שלכל עם יש זכות לממש מאוויים לאומיים למולדת ולעצמאות מדינית, אנחנו שבויים בתפיסה שאין מקום למדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל, וחובה עלינו להכריע בכוח צבאי את כמיהתם לחרות מדינית. פתרון בשדה הקרב מבטיח רק עתיד מדמם לשני העמים עם תוצאות הרסניות. אני נושא תפילה, שנאמץ את דרך המשא-ומתן לקראת הקמת מדינה פלשתינית עצמאית לצד מדינת ישראל.