חבריי, חברותיי,
צאת השנה ובואה של שנה היא תחנה שבנו ראשונים לרדת בה מן הרכבות הדוהרות כל אחת ואחת במסילה בה אנו מוליכים אותה ולעמוד איש ואיש, אישה ואישה, כל קהל הנוסעים הממהרים, ולברך זה את זה באהבה של צוותא בטרם נצא שוב לדרך.
במה אברככם? בשני קטעים אחרונים של הפואמה "מיטת ברזל" המספרים מה היה לי, בעצם לרבים עד מאוד בתוכנו, כשבאנו הנה חסרי כל, וירדנו מן הרכבות הסוטות בלא כבודה, וכל שהיה לנו להצטייד בו למסע חיינו החדשים בארץ הזאת היה חדר ריק ומיטת ברזל.
טוב לזכור היום, כשיש לנו כל, ואיננו חסרים אלא שיבואו ימים ראשונים ויעידו כי מה שהיה מצער גדל לתפארת, ונתברך להאמין שמה שיש, הוא ראשיתה של תקווה טובה שעתידה לבא אם נחישנה.
"צוֹהֲרֵי הַיּוֹם הִכּוּ בָּרְחוֹב
שֶׁהָלַךְ לְאִטּוֹ עַד לַתַּחֲנָה
הַמֶּרְכָּזִית הָרְחוֹקָה,
אִמָּא, שׁוּב הַתִּינוֹק בִּזְרוֹעוֹת,
וַאֲנִי הוֹלֵךְ לְיָדָהּ נוֹשֵׂא
אֶת מִטַּת הַבַּרְזֶל שֶׁלָּנוּ,
רְצוּעוֹת חוֹבְרוֹת בֵּין צְפוֹנָהּ לִדְרוֹמָהּ,
בּוֹהֲקוֹת בַּחַמָּה, נוֹצְצוֹת כְּלַהֲבֵי
חֲרָבוֹת שְׁלוּפוֹת מִנָּדָן,
וְהַבַּרְזֶל בְּיָדִי רוֹתֵחַ
אֲבָל חַדְרֵי לִבִּי מְלֵאִים
אַהֲבַת הַשָּׁעָה הַגֵּאָה הַהִיא,
מִטָּה מִשֶּׁלָּנוּ, בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה
מִטָּה שֶׁל בַּרְזֶל מֵרְחוֹב עֲלִיָּה.
וְרַק הַהוֹלְכִים הַמְּעַטִּים שֶׁעָלוּ
וְיָרְדוּ בָּעִיר שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהּ
