2019 היא שנה עמוסת תאריכים משמעותיים בהיסטוריה הסינית: 70 שנה להקמת המשטר הקומוניסטי, 40 שנה ליחסים הדיפלומטיים עם ארה"ב ו-40 שנה מאז התחלת הרפורמות הכלכליות של דנג שיאופינג שפתחו אותה למערב. הנשיא שי ג'ינפינג בהחלט יכול להצביע על הישגים מרשימים – כותבת פרופ' אליזבת אקונומי ב-Foreign Affairs.
משקיפים מבחוץ נוטים לייחס לרפורמות של דנג את צמיחה המטאורית של סין, אך שי ועמיתיו מתרכזים דווקא בשנים המוקדמות יותר – אלו של מאו צה-טונג. שי רואה את עצמו כממשיכו של מאו: כמותו הוא שם בראש סדר העדיפויות את עוצמתה של המפלגה, את הערכים הסוציאליסטיים ואת השתקת מתנגדיה. כמותו הוא מוקיע "ריאקציונרים מבית ומחוץ" במטרה ליצור רגשות לאומיים ולחזק את הלגיטימיות של המפלגה. וכמותו הוא מעודד פולחן אישיות של עצמו.
עם זאת, מדגישה אקונומי, שי החיה את השיטות והסמלים של מאו לא על-מנת לחזור לעבר, אלא כדי לקדם את סדר היום שלו-עצמו שמטרתו להבטיח שכל הכוח בכל התחומים יהיה אך ורק בידי המפלגה הקומוניסטית. הוא מקדם מול המוחק את האבחנה בין הציבורי לפרטי במישורים הפוליטי והכלכלי, ושואף להטמיע גורמים זרים – כולל עסקיים – עמוק יותר בערכיה ומוסדותיה של המפלגה. הוא גם שואף להשיג את מה שלא הצליחו להשיג מאו ויתר מנהיגי סין: להסיר את הגבולות בין סין לבין טייוואן והונג-קונג, ולהציע תחליף סיני למודל הליברלי-דמוקרטי.
האידיאולוגיה של המפלגה חודרת יותר ויותר לכל היבט בחיי היום-יום של סין, ומצמצמת את היכולת לבטא דעות אחרות. הממשלה מטילה צנזורה כבדה על האינטרנט, מגבילה שידורי טלוויזיה זרים ומענישה מורים החורגים מן הקו שלה. 100 מוסדות עוסקים בהטעמת האידיאולוגיה הקרויה של שמו של שי, וזו מהווה גם חלק מבחינות הכניסה למוסדות להשכלה גבוהה, ממש כמו בימי מאו. המפלגה מעניקה הטבות למי שפעולותיהם הכלכליות והצרכניות עולות בקנה אחד עם מדיניותה, במסגרת פיילוט האמור להוביל לתוכנית כלל-ארצית בשנת 2020. היא גם פוקחת את עיניה על תושבי סין באמצעות 200 מיליון מצלמות בעלות טכנולוגיית זיהוי פנים מיידי.
שי פולש גם למגזר העסקי הפרטי ומרחיב את השפעתה של המפלגה בו. הוא העצים את כוחם של נציגי המפלגה בחברות הפרטיות, והללו יכולים כיום להשפיע על החלטות עסקיות טהורות. כל החברות, ציבוריות כפרטיות, חייבות לפעול כך ש"ישקפו את ערכי המפלגה". על מלכ"רים זרים מוטלות חובות דיווח נרחבות ומנהליהם נתונים למעקב מתמיד; אין פלא שמספרם צנח בשנים האחרונות מ-7,000 ל-600 בלבד.
גם חברות רב-לאומיות נאלצות להתמודד עם דרישות המפלגה, כגון הקמת ועדות של נציגיה ונטילת חלק בתוכנית ההטבות המותנות ב"התנהגות נכונה". בשנת 2020 יהיו החברות הזרות כפופות ל-300 חוקים ותקנות של סין, וסביר להניח שיגדל מספרם של אלו שמניעיהם יהיו פוליטיים.
הדרישה להחיל את ריבונותה של סין על טייוואן והונג-קונג היא אחד המרכיבים המרכזיים באסטרטגיה של שי. הוא אומר בגלוי ובמפורש, כי איחוד עם שני איזורים אלו הוא בלתי נמנע. ההפרדה בין סין לבין טייוואן והונג-קונג היא בעיניו מלאכותית וזמנית בלבד. שי מפעיל מדיניות של מקל וגזר: התערבות בבחירות בטייוואן, לצד הטבות לחברות ממנה שישקיעו בסין עצמה. בשני המקומות אין רצון רב מדי, בלשון המעטה, להיבלע בסין – והדבר בא לידי ביטוי בולט במהומות המתחוללות בחודשים האחרונים בהונג-קונג.
אקונומי מסכמת: שי לא יאפשר להעדר התמיכה בו בטייוואן ובהונג-קונג לקלקל את חגיגות 70 שנות המהפכה. עם זאת, עליו להכיר בכך שכשלונו בשני מחוזות אלו מייצג את הפרדוקס המוחלט: ככל שהוא מאמץ ביתר עוצמה את מורשתו של מאו, כך יפחתו הסיכויים שהוא יוכל להגשים את חלום האיחוד של מאו. שימוש בכוח כדי להגשים אותו יהיה כישלון גמור – הודאה בכך שהמודל שלו, ככלות הכל, אינו תחליף לדמוקרטיה הליברלית.
