ב-י' בתשרי מציין העם היהודי את יום הכיפורים, מקיים את הכתוב ב"ויקרא" כ"ג 27-28: "יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶש יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹתֵיכֶם", המודגש גם ב"במדבר" כ"ט 7: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹתֵיכֶם...".
אין ספק, זה יום מיוחד בחיי החברה שלנו גם היום, שבהסכם לא כתוב - תחבורה, מסחר וכלכלה ברחבי הארץ מושבתים תוך הסכמה וכבוד למשמעות היום. הציבור בכללותו מקבל בהבנה וברצון הסכמה להשבתה כללית בעיר ובכפר לצד ציבור, שמקבל על עצמו גם את כל המחויבויות הריטואליות של צום ותפילות.
ביום הזה אני מבקש להתכנס סביב דיון על משמעות הצום בספר ישעיהו פרק נ"ח פס' 6, התוהה "הֲלוֹ זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ ?" ולתהייה הזו מצורפת מיד התשובה, שאין מקום לצום אם לא מקיימים את ההוראה: " בפס' 7: "...פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע... שַׁלֵּחַ רְצוּצִים חָפְשִׁים ...פָּרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ... מִבְּשָׁרְךָ לֹא תִּתְעַלָם".
אין ערך לצום, אם לא שולב בחתירה לחברה נטולת חרצובות רשע. אין ערך לטקס הדתי, אם לא היה ארוג ושזור בחיי חברה, בה אין רעב ללחם, אין בה קוטביות חברתית, ויש בה רק אץ המחויבות ל"נֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׁבִּיעַ" (פסוק 10)
פרופ' נחמה ליבוביץ לימדה אותנו, שהמקרא מחייב אותנו לתת יתרון לבן העם האחר, לבן המיעוטים. לדבריה, היחס אל הזר, היחס אל חסר הכוח ונטול זכויות האזרח הוא אבן הבוחן ליראת אלוהים בלבנו. נושא זה ראוי להתייחסות ביום הכיפורים.
נחמה ליבוביץ ראתה בפרשת "קדושים" מצפן ליחס שעלינו לאמץ כלפי זר, שמכר את כוח עבודתו לצרכי החברה הישראלית וחי בתוכנו: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר לֹא תּוֹנוּ אוֹתוֹ
כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ"(ויקרא י"ט, 33) ובהמשך ניתן ביטוי גם לזיכרון ההיסטורי "כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".
גם פרשת "משפטים" חייבה אותנו להיות קשובים לרחשי לב של הַגֵּר "לֹא תִּלְחָצֶנּוּ" (שמות כ"ב, 20) חובה עלינו כיום לאמץ לדפוסי חיינו את הרוח, הנושבת בחוקים החברתיים במקרא, חוקים הקשובים למצוקות בן עם זר, שכוח עבודתו מהווה עזר וסעד לפגיעים ביותר בחברה הישראלית .
כיום החברה הישראלית מעניקה שרות תומך לרבבות קשישים הזקוקים ללב סועד וליד תומכת לצרכים האלמנטריים, שבלעדיהם חייהם אינם חיים. חלק הארי של מפעל התמיכה והסעד לקשישים ולנכי גוף בחברה הישראלית ניתן כיום על-ידי עובדות מארצות המזרח הרחוק.
במיוחד ביום הכיפורים עלינו להתחייב כחברה לא להתייחס אל עובדות פיליפיניות כאל מכונות עבודה, אלא כמלאכיות המעניקות לב ויד תומכת לקשיש ולקשישה לַנָּכֶה וְלַנֶּכָה עשרים וארבע שעות ביממה. ביחסינו לזר העובד וחי בתוכנו נהיה קשובים ליחס, שמחייבת אותנו התורה. אין עוד מצוה,
שמודגשת בתורה 36 פעמים, כשם שמודגשת המחויבות שלנו להתייחס בחסד וברחמים רבים לזר השוהה בתוכנו.
למלאכיות הפיליפיניות, המהוות משענת חיים לאלפי קשישים וקשישות בישראל, יש ילדים שכל הווית חייהם היא ישראלית. מיום שנולדו והם מודעים לעצמם, הם ספוגים רק במערכת תרבותית חינוכית ישראלית. הם ספוגים בכל מה שמציתה בלבבות השפה העברית, השירה והספרות העברית, המוזיקה והתיאטרון בשילוב מערכת החינוך הישראלית. אין להם שפה אחרת ותרבות אחרת.
למרבה הצער, יש מי שרואה במלאכיות הפיליפיניות רק מכונות עבודה, שאינן זכאיות לכל מה שזכאי כל נברא בצלם - להקים משפחה ולהביא ילד לאוויר העולם בתקופה בה הוא עובד.
פושע מי שנתן הוראה לשים ילד שנולד בישראל
בבית כלא, כשכל "עוונו", כי הוא נולד לאם,
שהפרה את הוראות מכונת העבודה ובנוסף
לעבודתה המלאכית עם קשיש בישראל,
הביאה ילד לאוויר העולם.
מחלל את קדושת יום הכיפורים, מי שנתן לילד, שנולד בישראל לחוות את חווית בית הסוהר, כי כל חטאו שנולד לאם, ששנים רבות ניקתה ישבנו של קשיש ישראלי, וגם ביקשה לחוות את חווית האימהות והמשפחה בהבאת ילדים לאוויר העולם. גירוש הילדים ואימהותיהם חובה עלינו למנוע.
אני קורא למחאה של צום אל מול שערי הכלא, בו יכלאו ילדים ואימהותיהם. כל משתתף במחאת הצום יצום בהתאם ליכולתו. 