חלומות השווא ידברו. כך אירע כנראה גם כשראיתי בחלומי מלך אדיר כוח יושב על כסאו, מוקף נסיכים שמינה, וקציני עוז וכוח שהרים מעם, וסופרים ומשוררים שנתן בידם קולמוסים ויריעות תכלת לכתוב עליהן שבחי גדולתו, ומשרתים ואמות, וסיעה של אורחים מבקשי קסמו מרחוק באו. ונביא.
נביא אחד, בגלימה ארוכה. לא שחורה. ולא שחורה. ולא אפורה ולא צבעונית ולא של פסים. גלימה בגון שאין כאן בארץ של חלומי. תמיר. זקוף. בן שנים אין ספור. השמש מאירה צדודיות מצחו, וצילו נוטה מזרחה, מתארך והולך, מתארך והולך.
והנה אני כשומע אותו אומר, "בא השמש, המלך". וראיתי פניו של המלך מתכרכמים. והוא קם מכיסאו. וכל הפמליה עומדת ורואה. והוא הולך אל השמש היורדת אט אט אל עבר הים הגדול הסגול ששוליו כבר מאדימים, והוא, פושט זרועותיו שרירי עשת ופלדה, ומנסה לעצור בעד החמה לרדת, והיא הולכת ולוהטת גדולה כל רגע יותר ויותר ואינה עוצרת, והמלך הגדול כצל ענקים, הולך וכורע תחתיו, ואין בכל הסובבים אותו - לא נסיך, ולא קצין, ולא עבד ולא אמה, ולא סופר ולא משורר, ולא נדיב מרחוק בא, נעקר ממקומו לבוא ולסייע, לבוא ולתמוך, לבוא ולהקים, כי איך יושיע מי שאין לו מושיע עוד.
והלילה יורד. ואין עוד שמים. עד שבאים אי-משם מלאכים, כנראה מלאכים, מי יודע, ומפנים צלו הענק של המלך שקרס על הכל, ואט אט מניצים כוכבים למעלה, ומותחים שוב שמים מעל.
והלא הוא שאמרתי, חלומות השווא ידברו...
