יבבת הצופרים כ"כל נדרי"

כבר 46 שנים מתחדשת בערב כיפור יבבת הצופרים מן המלחמה ההיא. היבבה היא ה"כל נדרי" של הדור שלחם אז בגבורה. מחטטים וקוראים שוב ושוב בפרוטוקולים האלה כאילו היו מחזור התפילה של החילונים. שנה אחר שנה. אז מן הים הכללי וטיפה משלי כמאמרו של חנניה רייכמן: - גולדה מאיר צודקת לגמרי בטענתה שכאשר כל כך הרבה גנרלים שמסביבה אומרים לה כי הסבירות למלחמה נמוכה אין היא צריכה לחשוב אחרת ולסתור את דעתם ולגייס את המילואים. (מה היא מול אלון, אלעזר, דיין, זעירא?) - המודיעין הצבאי נכשל. הוא ניבא שלא תהיה מלחמה כאשר היא כבר פרצה. לא רק מאיר לא יכלה לעמוד מול אלי זעירא שבראש אמ"ן אלא גם אלעזר ודיין הממונים עליו. - בניגוד למודיעין הצבאי משבחים רבים את צבי זמיר שבראש המוסד. נכון שהוא היה מוצלח מאמ"ן. אבל גם הוא הביא את המידע על המלחמה הממשמשת ובאה כ-10 שעות בלבד לפני שפרצה. לא הישג מזהיר, אם כי כאמור טוב מאמ"ן. - בכל מלחמה יש תקלות ונעשות טעויות כמו בכל דבר בחיים. רק שבמלחמה זה נגמר באובדן החיים וזה יותר גרוע, זה נורא. אבל אין מיזם צבאי או אזרחי בלי תקלות. צריך ללמוד. לתקן. לשפר. לבנות מחדש. אפשר להעניש בהרחקה (כאשר לא מדובר בכישלון במזיד). מלחמת יום הכיפורים אינה יוצאת מכלל זה. - בסך-הכל צה"ל נתפס במצב קשה ובלתי מוכן, וזכה לניצחון מזהיר. הדף את הסורים מרמת הגולן וסיים 101 קילומטרים מקהיר. תוך שלושה שבועות. - ומה הפסדנו? לא רק כ-2,400 מטובי בנינו אלא את הלכידות והאופטימיות. בגלל היהירות, זו האשמה העיקרית, שאפיינה את ישראל וצה"ל מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 פיתחנו תקוות שווא כאילו יש ניצחונות בלי מחיר. אבל כשהמציאות גבתה מחיר - חטפנו ייאוש. בגלל הציפייה הבלתי מציאותית שלנו ולא בגלל המציאות האכזרית שהיא בלתי נמנעת במלחמה. - גולדה צדקה כשאסרה מכת-מנע. מפני ששבע שנים בלבלה לעולם את הראש, שאנו זקוקים לגבולות רחבים ולשטחים מוחזקים כדי שאם נופתע שוב ננצח. זה אכן קרה. לפיכך, היות שישבנו בגבולות הרחבים כפי שהצדיקה אותם ישראל משך שבע שנים, לא היה צידוק למכת-מנע. האמריקנים שהיו גורליים מבחינתנו לא היו מקבלים מכת מנע ישראלית בהבנה. - אז היכן הטעות המכרעת? כאמור חטאנו שבע שנים בחטא היוהרה. בגלל היוהרה (והנוקשות) של גולדה היא דיברה שלום ולא התכוונה לשלום (פעם גם ביבי היה כזה. עתה הוא אפילו לא מדבר שלום). הונחו לפניה שתי הצעות: שליח האו"ם ד"ר גונאר יארינג עיבד הצעה להסדר כולל. הנשיא המצרי החדש אנואר סאדאת הגיב כי הוא "מוכן להיכנס להסכם שלום". זה היה ראוי לבדיקה אם כי נראה לא מעשי. ההצעה השנייה הועלתה על-ידי שר הביטחון משה דיין בקיץ 1970, בתום מלחמת ההתשה. הוא הציע נסיגה ישראלית מתעלת סואץ למעברי הגידי והמיתלה בתנאי שמצרים תפתח אותה מחדש לשייט בינלאומי. זה יהיה מחסום גבוה מפני המלחמה הבאה. זו הייתה הצעה נבונה וחכמה. סאדאת הדהים והסכים, גולדה בנוקשותה התנגדה. זה חטא החטאים. ארצות הברית תמכה בהצעת דיין. אז גולדה העמידה פנים שהיא גם תומכת בה. אבל בפועל הציבה תנאים בלתי אפשריים למצרים ועודדה את שריה לחבל ולסכל ולקלקל. לכך הוסיפה גם רוטב חריף אך רקוב של יוהרה כאילו סאדאת פחדן ועצל, ולא יעז ליזום מלחמה. דיין כדרכו הציע וזז ברוב משגה הצידה. השגריר בארה"ב יצחק רבין, שתחילה לא התלהב, אימץ את ההצעה והתמיד בה באחריות האופיינית לו. אבל גולדה חיבלה בה וסירבה וחמקה. ולכן אינה אשמה בכך שסמכה על הגנראלים שלה הטוענים כי לא תפרוץ מלחמה אלא בכך שמנעה הסדר מדיני, שהיה תחליף למלחמת יום הכיפורים. ואז באה המלחמה הקשה עם הניצחון המזהיר והדיכאון הנפשי של הלאום; והיא הובילה תוך ארבע שנים לנפילת השלטון של מפא"י - הוא המערך והעבודה; והצרבת הלאומית מהמלחמה העלתה את מנחם בגין לשלטון; והוא העלה את השלום עם מצרים על ראש דאגותיו, ויכול לו בעזרת דיין ואהרן ברק, ששהו עימו בקמפ דייוויד; "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", מסופר בתנ"ך. אצלנו כבר 42 שנים, כן ירבו. צום קל. [פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]