הילד גדל. החליפה שהתאימה לו בצעירותו, אינה מתאימה לו עוד, ולא הולמת אותו, לא מפני שהיא לא אופנתית, אלא מפני שהיא לוחצת, נפרמת, חושפת במידה מביכה את מערומיו. ישראל אינה יכולה להלוך עוד לא בביתה ולא ברחובות העולם בחליפת החוקים בהם היא 'מסתובבת' זה שבעים שנה.
לא נשיא מתייעץ, לא מוסר מנדט, לא עשרים ושמונה ימים, לא שוב מנדט, לא עוד ימים, לא עוד החזרת מנדט, לא העברת המקל במרוץ השליחים ההזוי הזה לכל מי שיכול, לא שוב בחירות, ואולי, למה לא, חוזר חלילה.
מזה חודשים ארוכים מדי, יש לישראל כנסת, ואין לה ממשלה, ויש לה ממשלה שאין לה כנסת, שרים נשבעים אמונים לפרלמנט שלא הסמיך אותם, הכל מתנהל על-פי החוק שאינו מאפשר התנהלות, ותקציבים מעודדי חיים מעוכבים, משרדי ממשלה טוחנים מים, והאיומים הקיומיים מבית ומחוץ צרים על המציאות הכאוטית האבסורדית הזאת, בה להיות או מלחדול היא גוש או לא גוש, והאין סוף המתמטי ששואף להגיע ל-61 עולה עוצר מתנשף על 55 ועל 57 וצונח ומחסיר עוד 3, ועל כל זה מנצח ראש ממשלה מכוח המנדט שהעניקה לו הכנסת שהוא פיזר לפני עידן עידנים. זה לא מתאים יותר. לא לפרנסים. לא לגבאים, לא לקהל.
אם הבלתי נמנע יקרה בסוף, ואיכשהוא תעלה מן הביצה הזאת הצפרדע, הקואליציה המוסכמת הבאה, ותקום ממשלה, יהיה עליה לתת עדיפות עליונה לתהליך של התאמת החוק לשכל הישר, למציאות, לאמת החוברת לחובה לנהל מדינה מתוקנת, ולתפור לדמוקרטיה הישראלית חליפה הולמת, חדשה, עמידה במזג האוויר ההפכפך בישראל.
הכל, הביטחון, החינוך, הבריאות, המשפט, החוק, האמונה, היהודית והדמוקרטית, הכל עלול לסבול מנמק מטפורי אם המדינה הזאת תוסיף לקיים מציאות שלטונית שאין עליה להלכה ולמעשה שום פיקוח פרלמנטרי, שחלקו של הציבור האוטונומי בתוכה מסתיים בישיבה צפופה בטריבונות משמאל ומימין, בצפייה פרטיזנית במגרש עליו משחק בסופו שלח דבר רק השופט, האחד שהוסמך על-ידי פרלמנט שכבר לא קיים, והיכול להבקיע שערים כאוות נפשו. זה נראה מטורף. הצרה היא, שזה לא רק נראה כך. זה מטורף.
