הַכֹּל מִבְּרֵאשִׁית
תָּמָה לָהּ שָׁנָה וְשָׁלוֹם בְּאֶרֶץ אָבוֹת
נִתְנָה מְאֶת בּוֹרֵא עוֹלם בְּרָכָה זֹאת
נְיָחֵל שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ שָׁנה וְגָם בִּרְכָתָהּ
וְלִקְהִלַּת יַעֲקֹב תֵהֵא זֹאת נַחֲלָתָהּ
כִּי פָּנֵינוּ לָעָתִיד לֹא לַחְטוֹא וּלְהָזִיד
שֶׁהָעֲבוֹדָה וְהַיְּצִירָה יִהְיוּ יַעַד תָּמִיד
שֶׁיִּתְׁמַמֵּשׁ כִּתּוּת חַרְבוֹתֵינוּ לְאִתִּים
וְהַמִּלְחֲמָה בָּאוֹיֵב רַק בְּצוּק הַעִתִּים
טוֹב לִזְכּוֹר מָה הָיָה בְּטֶרֶם בְּרִיאָה
תֹּהוּ וָבֹהוּ בָּעוֹלָם זוֹ תּוֹפָעָה נוֹרָאָה
שֶׁבְּמַעֲלָלֵינו יְאַבֵּד עוֹלָם סֶדֶר וְצוּרה
זֹאת אִם לֹא נִנְהַג זֶה עִם זֶה כַּשּׁוּרָה
טוֹב לִזְכּוֹר כִי אֶלֹהִים בָּרָא הַחַיּוֹת
בֶּטֶרֶם בָּרָא הָאָדָם וְנָתַן לוֹ לִחְיוֹת
לְבַל יִתְנַשֵּׂא וְיִתְנָהֵג כְּאָדוֹן הָעוֹלָם
לְהַצְנִיעַ לֶכֶת וּמִבּוֹרְאוֹ שֶׁלֹּא יִתְעַלַּם
BU>
ספר בראשית ספר התהות הבריאה
בשפה הערבית נקרא ספר הבריאה
כִּתָאב אִל תַּכְוִין (التكوين) כלומר,
ההתהוות. הכתוב בספר בראשית הוא נחלת האדם עלי אדמות ולמרות הדעות השונות הספר הזה הוא ספר על היקום והאדם - ועל תולדות הבריאה ואין ליחסו רק להתהוותו של עם ישראל, למרות שהוא חלק מ
"תורת ישראל", ועל כן הוא הספר אינו מספר את תולדות עם ישראל, אלא תולדות העולם בראשית התהוותו. ואכן בחלקו הראשון מתאר בפרוטרוט את הבריאה והתהוות האנושות ללא קשר לישראל שטרם בא לעולם. בעניין זה אמר הרמב"ם בספרו משנה תורה כך לתמהים אם העולם נברא או היה קיים ואומר: "כי כשתקיים זמן קודם העולם תְּחֻיַב להאמין בַקְּדמוּת כי הזמן מקרה, ואי-אפשר לו מבלתי נושא, ותתחייב מציאות דבר
קודם מציאות העולם הנמצא עתה... זה שהתחיל לגלות הדעת אשר הביאו אליו העיון (החשיבה) ולזה היה (אברהם) קורא "בשם
ה' אל עולם" (בראשית כא/לד) ומוסיף
"קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". מכאן שקיום עם ישראל בעולם הוא אומנם חלק מהיצירה של אלוהים, אלא שכל הכתוב נועד לתת מעמד לעם ישראל ולראשית התהוותו עם התהוות האנושות כולה. גם בכך שאמר הקב"ה בחרן לאברהם ואעשך לגוי גדול:
לֶךְ לְךָ מארצך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגלה שמך (לך לך יב/א). אין בכך משום יחוד מיוחד לישראל העתיד להיות עַם האלוהים. הבשורה לאנושות על-ידי אברהם היא גילוי קיום אלוהים, אף על-פי שנאמר לאברהם בהמשך: לזרעך אתן את הארץ הזאת (לך לך יב/ז) - ארץ כנען, איננה עדין מצביעה על כי אברהם הוא אביו של עם ישראל בלבד ולא אבי כל העמים שיצאו ממנו, וזרעו, איננו רק ישראל בלבד הלא אמר אלוהים לאברהם: "אב המון גויים נתתיך" (לך לך יז/ה). בהמשך אנו מבחינים בדברים המסמלים את בריאת האנושות כֻּלָּה לפי בראשית, כפי שזה קיבל ביטוי כפי שנוכח בהמשך בשמות צאצאי אדם הראשון. הרע מתחיל כאשר מפירים אדם וחוה את דבר האלוהים ואוכלים מפרי עץ הדעת, שבאכילת פריו
ידע אדם את חוה אשתו, מזה נולד תחילה קין שמשמעו קנין שנאמר: קניתי איש את ה' ונולד לאחר מכן את הבל אחי קין. ובהמשך אנו קוראים על
"שֵׁת" המסמל את ה
"תשתית" ושת הוליד את
"אנוש" המסמל את ראשית התהוות
"האנושות". ועדין לא רואים את הרמז להתהוות עם ישראל, מה עוד והקב"ה אומר לאברהם:
אב המון גויים נתתיך (לך לך יז/ה). לאו דוקא רק אבי עם ישראל, אברהם הוא אבי כל העמים שעוד יזכרו בתורה. פרשת בראשית מסתיימת בדברי הקב"ה המביע חרטה על שברא את האדם, כי רבה הרעה שלו בארץ וגמר אֹמֶר:
אמחה את האדם בארץ אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה. והשאלה מה חטאה של הבהמה, והרמש והעוף כי שָּמְדוּ עם האדם על-ידי בוראם? גמירת אֹמֶר הקב"ה לסלק את האדם מעל פני האדמה ניתנת להנמקה, אך לא לקבלתה בלי תמיהה, כי האדם הרבה רעה על פני האדמה לעל כך נאמר:
כי לב האדם רע מנועריו. הייתה ידיעה אצל בורא עולם והאדם מראש שכך יתנהג האדם אלא מה חטאן של החיה הבהמה הרמס והעוף למחותן מעל פני האדמה. רש"י משרש זאת כך: אלה לא נוצרו אלא כדי לשרת את האדם ולשמש מזונו, משהאדם נמחה מעל פני הארץ אין צורך בהם. רק סילוק האדם מעל האדמה לא נראה פשוט בקוראנו לפי פרשת נח. בקריאתה מתברר כי נמצא אדם אחד ביקום שלא השחית, האם גם אותו ימית, העושה צדק, גם אם לא חטא? כי הרי דַּיָּן אמת לא יעשה עול עם אחד כדי לעשות צדק עם אחר. יכול ואותו אדם יצליח לתקן דרך האדם החוטא לשוב להיות תמים עם אלוהיו.
תנאי לקיום האדם בקיום חק ומשפט
עוד מימי בראשית החק והמשפט נחקקו ברוח האלוהים ולאחר מכן במצות משה בארץ כנען הם נחקקו בסלע. החק קבל ביטוי בדברי האלוהים בבראשית ששם בפני האדם שאלוהים בראו במעשה הבריאה, שנאמר:
ויצו ה' אלוהים על האדם לאמר מכל עץ הגן תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (ב/טז,יז). ומה עשה האדם? הפר את דבר אלוהים
וְאָכַל מפרי עץ הדעת ועשה כמעשה האדם הטיל האחריות על חווה אשתו וזאת הטילה האחריות על הנחש. דבר זה בא ללמדנו כי האדם מרגע בריאתו עם בריאת העולם נהג להסיר מעליו אחריות ולהטילה על זולתו. לפי הכתוב אלוהים רצה לברוא השמים וארץ ואת כל אשר בם ועליהם ועשה ימים ובהם שרצה הדגה למיניה, ורק לאחר שברא כל אלה נועץ במלאכיו בדבר הצורך בבריאת אדם שישלוט בבריאה שהגיעה העת לברוא את האדם והוא שישלוט בארץ ואשר עליה וּבַיַּמִּים ובכל אשר בם. והאם האמירה
ברא אלוהים את האדם בצלמו וכדמותו, באה ללמדנו כי האדם נברא חף מכל חטא והיה עליו להכיר תודה לאלוהים ולקים את אשר צוהו אלוהים לעשות או להמנע מעשות. כי האדם חושב לא כמו החיה שנבראה ואיננה חושבת. אלוהים נתן עליונות לאדם על כל חי בתנאי שישמור ויקים מצותו אשר צוהו לקים. אם נתן לדברים ביטוי בלשון ימינו הרי בבריאת האדם ברא אלוהים גם את הסדר בעולם שנודע בכינוי בהמשך הדורות
"חוק ומשפט", כדי שהאדם יתנהג על-פי החוק והמשפט לטובתו. נראה כי האדם לא הפנים את רצון האלוהים והפר דברו.
יצר האדם שולט בו והאדם אינו גובר עליו
יש ויצרו של האדם שולט בו ויש שהאדם שולט ביצרו. כיון שנקבעה בספר בראשית כמעט כאכסיומה, כי
יצר לב האדם רע מנעוריו (נח ח/כא). זה מסביר מדוע חוה לא שלטה ביצרה ונתפתתה לאכול מפרי עץ הדעת ואדם הלך גם הוא אחרי יצרו ואכל. יצר הרע (כאן בדמות הנחש) שמשתלט על אדם מביאו למעשים רעים. אחרי מעשה אדם וחוה באה פרשת
קין והבל, כאמור,
קין מבצע את הרצח הראשון בתולדות האנושות. וכך גם למך ההורג את
קין כנקמת דם וכתוצאה מיצרו הרע הרג בשגגה את בנו
תובל קין. כבר בימי בראשית נולדו סוגי פשע המוכרים:
כרצח במזיד (בכוונה תחילה),
נקמת הדם, ההריגה בשוגג, השחיתות שהיא מין
"חולה רעה" שמצאה לה מושב בקרבנו. בתקופתנו זו. כלל הוא כי כל
הפרת אמונים למי שאתה חב לו חובת הנאמנות מקורה
בשחיתות. המושג יאוש קבל ביטוי באמירה:
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויעצב אל לבו (ו//ו).
גם הקב"ה נשמע מיואש מן האדם שברא. לא ראה כל סיכוי שהאדם יתקן דרכיו ויחדל מלחמוס ולעשות את הרע, ואלוהים גמר אֶֹמר כך:
ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כיניחמתי כי עשיתים (ו/ז) אלא שבזכות צדיק אחד שהלך תמים עם אלוהיו, ניצל האנושות ממחיקה גמורה והחזרה אל התוהו ובוהו. כאן מופיע החריג שבמשפט, איש איש בחטאו יומת ולא היא. במשל הערבי נאמר על אשר עומד לקרוא
"רַאחַת אִלְחַ'צְ'רָה מַעְ אִלְיַאבְסה", תרגום חפשי "הלך הירוק עם היבש" כלומר בגלל החטאים (היבש) מתו גם הצדיקים (הירוק). על כך נכתב:
אֵין זֶה מוּבָן מֵאֶלָיו
הָעוֹלָם קַיָּם לא מוּבָן מְאֶלָיו
וכי אֵין לָאָדָם חַיִים בִלְעָדָיו
אלא שאדם לא חָדֵל לְסָאֵב
בּכָרְתּוֹ אֶת הֶעָנָף עָלָיו יוֹשֵׁב
בָּרָא האֱלֹהִים הָאָרֶץ לָאָדָם
ושָׂם אָדָם וְחַוָּה בְּגַן עֶדֶן שָׁם נָטַע לָהֶם עֶץ וְדֶשֶׁא הִצְמִיחַ
וְהָאָדָם הפך עולם זֶה צָחִיחַ
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו
ולא חָדֵל לַהָרֵעַ אַף לְצֶאֱצָאָיו
קוּמָה עוּרָה הִתְנָעֵר וְהִתְפַּכַּח 