פלונטר פוליטי

המו"מ הקואליציוני תקוע על הפסים. אין כמו הקריקטורה של הקריקטוריסט מושיק לין שבראש הטור, כדי לתאר את המצב שאליו נקלעה המערכת הפוליטית. השר נפתלי בנט דחה השבוע את הצעתו של ראש הממשלה נתניהו לחזור לשולחן הממשלה. ואם הידיעה שעל פיה הציע ראש הממשלה נתניהו לאיילת שקד לחזור לפני הבחירות לתפקיד שרת המשפטים נכונה, אמיר אוחנה, שר המשפטים הנוכחי הזדרז לשכב על הפסים. הפרשנים הפוליטיים, שלא יודעים הרבה יותר מכם, חוזרים על התחזית ההגיונית שמוקדם עדיין לחבר את הקצוות, כאשר לבני גנץ יש יותר משבועיים להחזיק במנדט. אביגדור ליברמן, לא איבד את כוחו כלשון מאזניים. גם הידיעה שפורסמה ב-News1 מפיו של היועץ המשפטי הקודם לממשלה יהודה וינשטיין, לפיה לנתניהו אין שום קשר והוא לא היה שותף לחקירות שפתחה המשטרה נגד בכירי ישראל ביתנו, לא הצליחה לרכך את זעמו של ליברמן שלא מאמין לנתניהו. ליברמן אומנם חוזר ואומר שאין שום דבר אישי, אבל לא שוכח את הדרך שבה נהג כלפיו נתניהו בעת שהיה שר ביטחון, כאשר נעשה ניסיון להציג את ליברמן כבובה של נתניהו, דבר שהיה רחוק מהמציאות. הסוד שליברמן מחזיק צמוד לחזה הוא באיזו ממשלה הוא יתמוך. אם הליכוד וכחול לבן לא יצליחו להגיע להבנה. האמירה שעל פיה ליברמן יחבור לשני הגושים בתנאי שתוקם ממשלת אחדות, מתחלפת עכשיו בהצהרה חדשה לפיה מתכוון ליברמן לערוך חישוב מסלול מחדש. אם ליברמן יחליט לתמוך בממשלתו של גנץ, אין ספק שהשר אריה דרעי לא יוכל לעמוד מהצד. ליברמן אומנם הודיע שהקרע בינו לבין דרעי מוחלט, אבל לפוליטיקה יש כללים משלה. אחד הכללים הוא שאין ממשלה בלי ש"ס, ואין ש"ס בלי ממשלה. ש"ס איננה יכולה להרשות לעצמה ישיבה באופוזיציה. מוסדות החינוך שהקימה התנועה חייבים להמשיך ולקבל את תזרים המזומנים שאותו הם מקבלים בכל ממשלה. גם דרעי יודע שש"ס באופוזיציה היא מרשם בטוח לחיסולה של התנועה, אבל לפני שיחליט שטובתו האישית וטובת התנועה חשובים יותר מהצהרת הנאמנות, הוא חייב לראות לאן נושבת הרוח. את המוקש שיוצב לפתחו של גנץ כאיש צבא לשעבר, שעל פיו ליברמן ודרעי לא ישבו באותה ממשלה, הוא יצליח כנראה לפרק. אם הוא לא יוכל לעשות זאת בעצמו הוא יפנה לחברים בחיל-ההנדסה.

אלדד קובלנץ מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי, חושב שמגיע לו בונוס. לא סתם בונוס, אלא בונוס שמן של 160,000 שקלים. העובדה שלא מעט עובדים שמועסקים בתאגיד מביאים הביתה בסוף החודש סכום שגבוה רק מעט משכר המינימום, לא מרגשת את קובלנץ, שמבקש לשלשל לכיסו עוד 160,000 שקלים, בנוסף לשכר הגבוה שהוא מקבל. קובלנץ היה צריך מזמן להיות מחוץ לתאגיד, אבל הוא קוסם ובכך אין שום ספק. מוקף בעדת חנפנים ואומרי הן, שהם מרבית חברי מועצת התאגיד, מצליח קובלנץ להוכיח שהוא יודע להשיג בדיוק את מה שהוא רוצה, לאחר שלמד את חולשותיהם של מי שאמורים לפקח עליו ציבורית. לפני ארבע שנים קבע מי שהיה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בין השאר, שאין מניעה לקיים את שידורי התאגיד ממתחם זמני מחוץ לירושלים, לתקופת ביניים קצרה ככל הניתן. חוות הדעת ניתנה אז כשהכוונה הייתה שהתאגיד יתחיל לשדר מירושלים ב-31.3.2016. העובדה שאנחנו נמצאים בתחילת חודש נובמבר 2019, ושידורי התאגיד לא עברו לירושלים, היא לדעתי סיבה מוצדקת לפצות את קובלנץ במאות אלפי שקלים על כך שהוכיח ניהול אמיתי ועמידה בלוחות הזמנים. אבל זה לא הכל. מאז כניסתו של קובלנץ לתפקיד, הרייטינג של הערוץ הראשון ממריא לשיאים לא מוכרים. שיעור הצפייה בשידורים כל כך מפתיע, שקובלנץ העלה הצעה להקים חברת מדרוג חדשה בחסות רשות השידור, שתבדוק את נתוני הצפייה אחרי שגם הוא מתקשה להאמין עד כמה נמוכים שיעורי הצפייה בתאגיד. רוצים דוגמאות? "העולם היום" 1.4% "קלמן וסגל" 1.1% "ערב ערב" 0.6% "סוכן תרבות" 1.6% "רואים עולם" 2.9% ומהדורת החדשות המרכזית 4%. אין ספק שגם בעניין הזה ראוי קובלנץ לפיצוי נדיב. היכולת שהוא מפגין להביא את שידורי התאגיד לשיאים - ולאפשר לערוץ לערוך כנס צופים בתא טלפון ציבורי, היא סיבה מוצדקת ומצוינת לשלם לו בונוס נדיב במיוחד. השבוע עזב עוד מנהל את התאגיד. הפעם זה מנהל כוח האדם. הוא לא לבד. מאז מונה קובלנץ לתפקידו, עזבו את התאגיד מנהלים בכירים רבים, למרות שרבים מהם החליטו להצטרף לתאגיד על-פי הזמנתו של קובלנץ. נזכיר כמה מאלה שהעדיפו שלא לעבוד תחת קובלנץ: מנהלת חטיבת החדשות, המפיקה הראשית, מנהלת הרכש, מנהל מחלקת התעודה. הבמאי הראשי, שמונה סמנכ"לים ובהם שתי סמנכ"לית טלוויזיה, שני היועצים המשפטים של התאגיד, סמנכ"ל הכספים והתפעול. מנהל הדו-קו, מנהלת הדרמה, מנהל תוכניות התרבות, סמנכ"ל טכנולוגיות, סמנכ"ל רדיו, נציבת פניות הציבור שהשמיעה ביקורת והוזמנה לשימוע לקראת פיטורים, שמונה עובדים ממחלקת ביקורת הפנים שצומצמה לעובד אחד, ושלושים עובדי רשות השידור, שנקלטו בתאגיד והחליטו לעזוב את מקום עבודתם החדש בתוך זמן קצר, מה שמוכיח חוסר עקביות בדרישות המקצועיות. קובלנץ ראוי לבונוס משמעותי בזכות ריענון השורות. אני בספק גדול אם יש עוד מקום עבודה נוסף שבו שדרת הניהול הביעה אמון כה גורף באיש שעומד בראש הפירמידה. חשוב לזכור את יחסי האנוש המצויינים, שבהם התפרסם קובלנץ, ושעליהם הוא ראוי לדעתי לבונוס מיוחד. ויש סיבה מצוינת נוספת שבגללה חייבים לאלץ את קובלנץ לקבל את הבונוס. שכחתם את הרשימות הדיסקרטיות שנועדו לסנן את עובדי רשות השידור, שבהן נכתבה חוות דעת על כל אחד מהעובדים? מה שנעדר מרשימות אלה היה תיאור ענייני ומעמיק על כישוריהם ורמת מקצועיותם של העובדים. במקום זאת עסקו הרשימות במראה החיצוני של העובדים, במידת צייתנותם ובנטייה שלהם לרכל או לעסוק בזכויותיהם. מבקר המדינה הקודם, שהיה איש נטול חוט שידרה, החל לבדוק ברצינות וביסודיות את פרשת הרשימות השחורות, אבל למרבה הפלא מסקנות הבדיקה לא פורסמו עד היום. איש בתאגיד לא נטל על עצמו את האחריות למעשה החמור, כמו גם להסכם שעליו היה חתום קובלנץ לקלוט 51% מעובדי רשות השידור, שלא בוצע מעולם. קובלנץ שהרבה בעבר לקשור לעצמו כתרים בנוסח "נפלה בחלקכם הזכות לעבוד איתי", ו"אני המנהל הכי טוב במשק", הוכיח עד היום בעיקר שכושר הישרדות ראוי לתגמול נדיב. כמעט שכחנו את סידרת המינויים ההזויה של קובלנץ, שכללה בין השאר את מינויו של פרח עיתונות בשם לי-אור אברבך לתפקיד סמנכ"ל הרדיו - במעמד של מנהל רדיו. כבר כתבתי בעבר שאם משה חובב, חגי פינסקר, נקדימון רוגל וגדעון לב-ארי היו יודעים מי יזכה לשבת על כסאם הם היו מסרבים למות. קובלנץ הצליח להוכיח במקרה של אברבך, שגם בדיחה יכולה להפוך למציאות, מה שמוכיח שבתאגיד השידור הציבורי גם מטאטא יורה. אם חברי מועצת תאגיד השידור הציבורי, שהוכיחו עד היום שהם לא יותר מאסופה של רודפי כבוד ושבמקום לדאוג לניהול ציבורי תקין הפכו לחבובות של קובלנץ, יחליטו להיענות לקובלנץ ולשלם לו את הבונוס שהוא מקווה לקבל, הם ימצאו מולם אנשים ישרי דרך, שלא יאפשרו להם לנהוג בקופה הציבורית כאילו היא הייתה חשבון הבנק הפרטי שלהם.

חגיגה בעולם התחתון. לא בזה שאתם חושבים, אלא בבית העלמין התת-קרקעי הראשון בעולם. אם אתם תושבי ירושלים והחמצתם בחייכם את החגיגה הגדולה שערכה חברה קדישא לרגל חנוכת בבית העלמין התת-קרקעי הראשון בעולם שנחפר בירושלים, לא צריכה להיות לכם סיבה לדאגה. טובים הסיכויים שאם תמשיכו להתגורר בירושלים תגיעו לשם. מדובר במתחם ענק, שכולל 24,000 קברים במעמקי האדמה. במתחם הותקנו שלוש מעליות וכדי לנצל כל מקום פנוי נחצבו 3,000 קברים בדפנות המבנה. הכוונה היא להשלים את הפרויקט המרשים בתוך שלוש שנים. ראש עיריית ירושלים משה לאון, שהיה אחד המברכים המרכזיים בטקס. התפייט והזכיר לכולם כי "מציון תצא תורה", אבל לא שמעתי - לא מלאון ולא ממכובדים אחרים שהשתתפו בטקס - מילה אחת על הדרך שבה בחרה חברה קדישא ירושלים לחנוך את בית הקברות החדש. העיתונאי הירושלמי שלמה קוק, שהוזמן לטקס וגם צילם את הקוקטייל המרשים והקייטרינג המשובח עבור משתתפי האירוע, צייץ בטוויטר: "אמש הושקו מנהרות קבורה בירושלים, בטקס חגיגי ומוחצן של זלילה ומינגלינג בחלל מעוצב". קוק, שאפשר לנו הצצה נדירה למחזה המקאברי, הוסיף: "צופה שוב ושוב בתיעוד ומתקשה להירגע. גם כשעוסקים בחיי נצח, יש מי שבוחר להבליט בהמיות. זהו ביזיון החיים והמתים". אין תיאור נכון יותר מתיאורו של קוק, כדי לתאר את הטקס הדוחה שנערך במסדרון הענק של בית העלמין החדש, שמשני צדיו חצובים קברים. לאורך המסדרון הוצבו שולחנות עמוסים בכיבוד שהכינה אחת מחברות הקייטרינג, שדאגה להציב במקום גם טאבון קטן למאפים. המוזמנים הסתובבו סמוך לקברים בצלחות עמוסות מזון, כשהם נושאים תפילה בליבם, להאריך ימים כדי שלא לעבור להתגורר במתחם המפואר החדש בזמן הקרוב. כדי להשלים את הטקס, חסרה לי להקת רוק משובחת, כזאת שבכוחה לפתוח שערי שמיים. לא ברור לי למה חברה קדישא לא בחרה ללכת עד הסוף. לא בכל יום נחנך מתחם קבורה משוכלל עם שתי מעליות מהירות, קהל מוזמנים מכובד, מקומות קבורה מרווחים, ולקוחות מובטחים שיגיעו בוודאות. בפרקי דרבי אליעזר מסופר שהאדם הראשון למד מהעורב לקבור את המת. זה היה כשקין הרג את הבל: "היו אדם וחווה יושבים ומתאבלים עליו, ולא יודעים מה לעשות להבל. שלא היו נהוגים בקבורה. בא עורב אחד שמת לו חברו, לקח אותו, חפר בארץ וטמנו לעיניהם". אמר אדם: "כעורב אני עושה, וקבר את הבל [פרקי דרבי אליעזר, פרק כ א]. המונח "כבוד המת" כולל בתוכו מספר נקודות הלכתיות. אבל כנראה לא כולל בתוכו את המונח טעם טוב, ושיקול דעת ראוי. שני המושגים האלה נעלמו מעיניהם של מי שיזמו ותכננו את הטקס הביזארי, שאולי לא פגע בכבודו של אף מת, אבל הוכיח למה מסוגלים אלה שמטפלים במתים ומופקדים על קבורתם.

אני בונה חופשי. זהו מסדר בינלאומי, שהוא ארגון סתרים אחוותי בינלאומי, שכולל תורת מוסר עמוסה במשלים ובסמלים. מה שמאפיין את חברי המסדר הוא חופש, אחווה בין חבריו, ובין בני האדם ושוויון. מה שמצופה מחברי המסדר הוא לנהוג בדרך מוסרית תוך שימת דגש על מתן צדקה. המסדר אוסר על חבריו לעסוק בתוך הלשכות, ובעת הפעילות בעניינים פוליטיים או דתיים. את החברות במסדר אופפת סודיות, כמו לחיצת היד שבעזרתה מזהים בונים חופשיים זה את זה. חברי המסדר מתחייבים שלא לגלות שאת הסודות שאליהם הם נחשפים, ככל שהם עולים בדרגה. זאת הסיבה שעד כה התפרסמו מעט מאוד ידיעות על מה שמתרחש בין כותלי המסדר. הבונים החופשיים נחשבים מסדר דיסקרטי, ובדרך כלל לא יודעים מי הם חבריו, ומה הפעילות המדויקת של הארגון. הבנייה החופשית היא לא דת, וחברי המסדר מתחייבים על ספר התנ"ך אבל לא נשבעים כי הדבר אסור על-פי חוק. בתחילת השבוע נערך במערת צדקיהו בירושלים טקס מרשים של "הבונים החופשיים". המערה שוכנת מתחת לבתי הרובע המוסלמי בירושלים, ובמשך שנים לא ניתן היה לבקר בה. המערה נקראת על שמו של צדקיהו מלך יהודה, שנמלט למערה מפני הבבלים לאחר חורבן בית המקדש הראשון. במערת צדקיהו נערכים הטקסים הסודיים של המסדר באולם גדול שנחצב במערה. טקס כזה התקיים במוצאי שבת האחרונה, ובמסגרתו אירחה לשכת "חרמון" חמש לשכות של בונים מחוץ לארץ. התמונה מהטקס המרשים מדברת בעד עצמה. מה שהיה בטקס נשמר כרגיל בסוד.

האישה שצופה בצילום שלקוח מארכיון הציוני, היא לא אחרת מאשר מלכה כרמון, מלכת היופי לשנת 1955. היא צופה בתצלום שלה שהתפרסם מיד אחרי בחירתה על השער של "לאשה". התמונה צולמה חמש שנים לאחר שהתחילה תחרות "מלכת היופי" בשנת 1950. התחרות נערכה בחסות השבועון "לאשה", ומאוחר יותר הצטרפה לתחרות סוכנות הדוגמנות "לוק". הזוכה בתחרות ייצגה את ישראל בתחרויות מיס יוניברס ומיס תבל. הזוכות השתתפו בעיקר בגיוס כספים עבור ישראל בקהילות יהודיות בעולם, וייצגו את המדינה באירועים ובטקסים שונים.