רעי נעוריי מתמעטים והולכים. מעט מעט הם פורשים בודדים למקום ממנו לא ישובו אלא אחרי שיחיו המתים. הם הולכים עמוסים זיכרונות קטועים, לוקחים עמהם מה שחוו עמי אבל משאירים אצלי מה שחוויתי עמהם, מה שנשאר כאן הוא קרעים. מה שהם נוטלים עמהם מעלה גם הוא קרעים. כאשר אלך לשם גם אני אביא עמי מה שהשאירו, הם יצרפו מה שנטלו, ונאחה את הכל לסיפור שהיה ושלא יהיה כאן עוד לעולם. הוא ינווה שלם בשמים. אבל למי נספר אותו?
שם לשון אחרת. שם אומרים "אני" אחרת, ו"את", ו"אתה" ו"אנחנו" אחרת, ומה שנספר שם יחדיו נספר בלשון שאהבנו כאן, שכאבנו כאן, ששמחנו כאן, שבכינו כאן וצחקנו כאן ואי-אפשר שעשו שם למעלה מילים של כאן, כי למעלה זה הכל כל כך אחרת, ולאחרת יש מילים אחרות, ולמילים אחרות יש הוויות אחרות.
זאת עצבת גדולה. זה לא מפני שהסיפור נגמר. זה מפני שהוא נצחי אבל רק בינינו שם למעלה. פה היה שלנו, ושל אחים ואחיות, ורעים, ואוהבים, וניצים, וקרובים ורחוקים שהתבוננו בנו וראו משהו מן הסיפור ואנחנו התבוננו בהם וראינו גם אנחנו משהו מן הסיפור שלהם והכל יחדיו היה לסיפור גדול בו מצא הסיפור שלנו שרק אנחנו זוכרים בקעה פרטית וגדורה משלו וחיינו אותו כל ימי נעורינו וימי בחרותנו וימי זקנותנו עד שאחד בנו פרש עם חלקו והשאיר כאן חלקנו, הוא, ועד אחד, היא ועוד אחת, ואנחנו והם בוכים קרעים. ההולכים והנשארים.
