על במה מעוצבת להפליא שלא נזקקת להשען על צילומי וידאו, אלא על פרטים עשויים היטב המעצימים את התחושה של האמפטיה (שעיצבה כינרת קיש), נראית תחילה כעין ערוגה עם פרחים על תלולית חול. האם זה קבר, או גינה בבית פרטי? העץ הנוטה על צידו, נראה בדיוק כמו העץ העתיק ברחוב דיזנגוף ליד המלון החדש העומד להיבנות בו. המשפחה, בה האם עובדת כאחות, האב שפרש מעבודתו ומבלה בטיפול בגן, וארבעת הצאצאים: הבת הגדולה פיפ, הבן הגדול מארק, הבן השני תום והבת הקטנה רוזי - כולה נראית ונשמעת כמו משפחה ישראלית טיפוסית, על כל מרכיביה. מה גם שהתרגום של דורי פרנס מעניק תחושת הזדהות עם כל מילות העגה הטיפוסיות שלנו. הדרמה מתגלה כשמתחילים הילדים להתוודות על בעיותיהם. האם החזקה, האוהבת ובעלת השליטה על כולם פראן (יונה אליאן המזהירה בתפקידה, ומאששת את היותה הכוכבת מספר אחת של תיאטרון בית לסין), יש לה דעות נחרצות לגבי כל בן או בת שלפתע חושפים סודות מהעבר, בהגיבה: איני מופתעת, ידעתי את זה. מנין היא יודעת? מטעם החוש האימהי המנבא כל מה שעלול לקרות. בעוד האב, הפשרני, המנסה לקבל ולהכיל את כל החלטות הילדים המשנות סדרי עולם, ומעניק תחושת רוגע ושלווה למשפחה. גדי יגיל מרעיף עלינו את קסמו האישי, עם החום האנושי שהוא מקרין. אין ספק שהוא הליהוק המתאים ביותר לתפקיד זה - בחירתו של הבימאי (ומנהל תיאטרון חיפה) משה נאור. אך לא רק שני ההורים הם קליעה בול למטרה. כך גם ארבעת הצעירים בתפקיד הצאצאים הם שחקנים מבריקים ללא ספק. בראשם עידו רוזנברג (שהוא אף בימאי "אפס ביחסי אנוש"), שאת הדרמה שהוא מחולל במחזה משאירים לחלק האחרון כמעט. אז הוא יוצר מערבולת ביחסי בני המשפחה המביאה אותם לפירוק סופי. משחקו הנוגע ללב, בקולו הנדיר באיכותו, מעמידים אותו בשורה הראשונה של שחקנינו. אם נזכיר בין היתר את הופעותיו ב"סיראנו דה ברז׳רק", "אנטיגונה" "ריצ׳רד השלישי", ו"חברון" - הבלתי נשכחות. כך גם יעל וקשטיין כ"פיפ", המתלבטת בהחלטתה בנושא נישואיה והאם ללכת בעקבות ליבה או ההגיון? היא מנפצת באחת את תמונת הנישואים המאושרים והצלחתה המקצועית. מי שפותחת את חשיפת הסודות היא הבת הקטנה רוזי (מיכל עוזיאל הכובשת כל לב כמחמד נפש כולם), שחזרה בהפתעה מטיול ברחבי העולם, כשהמציאות המרה טפחה על פניה, וניערה אותה מחלום על אהוב מושלם שהתהפך עליה. היא שופכת את מרי ליבה, ומגלה עד כמה חלומות על אהבה כמושא שעשוי להתגשם, לא היא. אחד, אחד, כל בני המשפחה מסעירים את כל היתר כשהם מגלים סודות שנשאו עימם שנים, וכעת, מתפרצים החוצה ושוברים את כל המוסכמות. כך גם הבן הקטן ואהוב אמו שפינקה אותו (גיא גורביץ׳ כ-תום), וכל חייו השתדל לעלות בהצלחתו על אביו, כדי למלא את שאיפות הוריו, אך מגיע בשל כך לשפל המדרגה ולשבר עמוק ביחסי הורים-ילדים. כל אחד מהילדים מגלה לפתע כיצד חי עד היום באשליה, הן של עצמו והן של כל בני המשפחה. חיים תוך העמדת פנים אינם מחזיקים מעמד לנצח, ובסוף האמת פורצת כמו לבה מהר געש. מכה חזק ומותירה את כולם באכזבה עמוקה. המסקנה היא, שאין טעם לכזב ולהעמיד פנים. כי סופה של האמת וסופם של הסודות - להתגלות ולגרום רק לאכזבה ולשבר. עדיף לאדם לחיות את חייו האמיתיים, להיות נאמן לעצמו ולא לחיות תוך העמדת פנים. ואת זה מוכיחים בהצלחה גדולה כל אחד מהילדים וכן בני הזוג, שהסוף המפתיע חותם את ההצגה הכובשת הזו. אמנם ההצגה נכתבה באוסטרליה, אך מלבד האיזכור של "וונקובר" או סידני, עולות תהיות היכן היא מתרחשת, והאם לא נכתבה על-ידי מחזאי ישראלי. כל כך חזקה תחושת ההזדהות של קהל הצופים עם המתרחש על הבמה, וזאת הודות לבימוי של משה נאור, לתרגום עם כל הניואנסים המקומיים של דורי פרנס, למשחק האותנטי של כל השחקנים שנבחרו בפינצטה (כולל מיכל עוזיאל שסיימה את לימודיה בסטודיו יורם לוינשטיין רק לפני שנה), לתפאורה המוקפדת בריאליזם לא גדוש אך מרשים של כינרת קיש, לתלבושות הנכונות של אורנה סמורגונסקי, המוזיקה היפה שכתב ועיצב שאול בסר, ועיצוב התנועה של שרון גל המוכשרת. "דברים שאני יודעת" מכילה אמיתות המתקיימות בכל מקום בעולם, ולכן היא כה נוגעת ללב כל אחד באשר הוא. ובל נשכח את בנינו החדש-ישן של תיאטרון בית לסין, שעולה בנוחותו, בעיצובו ובהתחשבות בקהל על כל שאר התיאטרונים. תענוג לשבת ולצפות בהצגות איכות בבית כה חדש ונעים. ברכות לתיאטרון בית לסין על הצלחתו זו על המעבר לביתו החדש ועל הצלחת הצגה זו שתירבינה כמוה.