מה שקורס לנגד עינינו זה לא ישראל. זה הסדר הנושן של ישראל. זה מבנה פוליטי-חברתי-כלכלי שנבנה פיגומים פיגומים שאינם מכילים עוד את ההוויה הישראלית, שהתפתחה בדיסוננס קשה עם המערכות השלטוניות שלה. הבעיות הלא פתורות, בחזית הביטחון, בחזית המדינית, בחזית האזרחית יהודית-ערבית, בחזית יחסי דת ומדינה, בחזית הרפואה הציבורית, בחזית התחבורה האורבנית והטרנס אורבנית, המעמד האישי, 'זכו' לטיפולי ארעי, למענה של טלאי על טלאי, ואף לא אחת מהנה אתגרה את המערכת לשנס מותניים ולהציע טיפול מן היסוד. הפוליטיקה הישראלית הפכה להיות במידה משברית, לעולם המשדר והפועל במעגל הפוליטי הסגור. היא ראתה את בעיותיה הפוליטיות שלה כחזות הכל, התעלמה מתהליכים שדרשו התערבותה או הכוונתה או שינוי ניווט, או כל כיוצא בזה, ולא עסקה אלא בקיומה היא.
המאבקים חדלו להיות מאבקים פוליטיים על משנה סדורה זאת או מאחרת, ובמקום זאת הפכו יותר ויותר למאבקים סדרתיים על ביצור האינטרסים הפרטיקולריים של גופים פוליטיים כוחניים שתבעו מן המדינה לשרת אותם והשאירו את שירות המדינה לאלתורים אגביים. גם התקשורת נרתמה לאותה אבולוציה. היא הצמיחה שדרה מגוונת של פרשנים פוליטיים שלא כיסו מעוד את המציאות המתהווה אלא את ההתמודדויות הפנים פוליטיות, מילאה את התודעה בפרופילים של אישים שקנו מוניטין בקרבות פנלים טלוויזיוניים שכונסו כמו שמפיקי בידור מלהקים סטנדאפיסטים. זה מה שקורס. זה מה שמתמוטט.
הבשורה היא שהכאב הצורב לנוכח המפולת המוכחשת עד שההכחשה עצמה מאדירה את המפולת, היא שמתך עיי החורבן הזה יקום סדר חדש. הוא איננו נצפה עדיין. באבק הסמיך העולה מאתרי המערכות הקורסות לא רואים, לא יכולים לראות מה מתהווה, מה משתנה. הסטאטוס קוו - במובן הכולל, לא רק הדתי-חילוני, סדוק, ודברים שלא הועלו על הדעת מתרחשים, אומנם לא על הדרך הממלכתית - זו עדיין בפיגומים - אלא בדרך של נטילת כוח מאזרחי חדש. מה שהיה כבר איננו, וגם אם הקלאסה הפוליטית אינה מסוגלת או אינה רוצה להודות בכך, ישראל משתנה, לוקחת יותר ויותר פרקי גורל בידה האזרחית, והולכת אל שינוי. הסדר הנושן, האנשים הנושנים, הקשב התקשורתי הנושן, מפרפרים עדיין, ועל-פי הסימנים הם עדיין בועטים, אבל זה הסוף. זה פרפורים. כואבים. אבל מבשרים טוב.
הארץ הזאת חפצה חיים. היא נלכדה לתוך התיישנות המערכות וחטאה בהבלגה, בבריחה מן המציאות אל תוך דפוס של מיצוי התענוגות המזדמנים ולא מצאה את האנרגיות האינטלקטואליות לצאת מתוך ההונאה העצמית אל המרחב כמות שהוא, אבל הגיעו מים עד נפש, והכוחות שאולחשו מתעוררים, והתעוזה ליטול את הגורל בידיים הולכת וגוברת, ולא השיטה תשתנה, כי הבעיה היא לא השיטה, אלא תשומת הלב לצורך העליון לפתור את הבעיות הקיומיות, להתחיל לפתור, להתחיל להכין לדורות הבאים, להתחיל לבנות מן היסוד, להתחיל להפקיד את העסק ידי אנשי בשורה. זה יבוא. זה כבר בדרך. עמוד אבק קריסה מזה, ושינוי מתניע מנועים ויוצא מן התחנה מזה. בלתי נמנע.
