לא כל חוק שנופל בבג"ץ מתוכנן, על-ידי הפוליטיקאי שחוקק אותו, שבאמת יעבור. למעשה, ישנם חוקים שמעבירים על-מנת, ובכוונה תחילה, שבג"ץ יפיל אותם, ולא בכדי. בזמן בחירות, פוליטיקאים, במטרה שנשים את הפתק שלהם בקלפי, מבטיחים הבטחות ערטילאיות בידיעה ברורה מראש שלפחות את חלקן לא יצליחו לקיים. מה יעשו בשביל לרצות את הבוחר? חלקם יעבירו חוקים כדי שבג"ץ יפיל, ויאשימו את ביהמ"ש העליון באוזלת ידם.
העליון, במצב כזה, משרת אותם בכך שהוא מספק לכל מאן דבעי תירוץ מושלם למה הפוליטיקאים לא מקיימים את הבטחותיהם - מה לעשות, הם ניסו, לכאורה. מנקודת מוצא זו הם יגיעו לבחירות הבאות עם אותן הבטחות כמו במערכות בחירות קודמות, ובנוסף עם הבטחה שיפעלו נגד העליון בכדי שיוכלו להעביר את החוקים שמעולם לא התכוונו לחוקק באמת. פוליטיקאים יכולים להבטיח כל מה שהם רוצים, להעביר חוקי דמה ולזייף תדהמה מדוע העליון מודיע שהחוק אותו ביקשו להעביר לא תואם חוק אחר שחוקק בכנסת.
העליון החל לתפוס נפח בהבטחות הבחירות ובפעילות הפוליטית השוטפת על-מנת להסית את השיח - כך אפשר להבטיח יותר הבטחות לגבי העליון ופחות הבטחות אידאולוגיות, במטרה שלא יצטרכו לדבר על קווי יסוד אמיתיים ולהמית אותם לדעת. אפשר פשוט לכוון לעליון ישר ולעניין. פשוט לדלג על המהות. ומה יקרה אם מלכתחילה חלק הארי של הבטחות הבחירות באמת יקרום עור וגידים - מה עוד ניתן יהיה להבטיח בבחירות הבאות? הכל קוים, נחתם ונסגר; הם ימצו עצמם לדעת.
העליון הפך לכלי פוליטי. זה נעשה בצורה הכי צינית ובזויה שיש. במשחק הזה גלום עוד יתרון משמעותי: כשהעליון הופך למושא התקפות, נוצרת לגיטימציה לצפצף על שלטון החוק. או אז נוצר חלון הזדמנויות להפיכת השיח על מינוי שופטים לפוליטי. כשמהלכים אימים על העליון זהו סימן שרוצים להעביר חוקים מסוכנים. למען מטרה זו יחוקקו חוקי נפל להכשרת מהלכים הנוגדים את הדמוקרטיה. כך מעצבים את השלטון למידות הרצויות לאותם פוליטיקאים הבוחרים שלא לשחק לפי הכללים. הם יודעים שבמשחק פייר הם לא יצליחו, אז הם מבקשים להפוך את הקערה על פיה.
חיכוכים תמידיים
רק שיהיה ברור: הרשות השופטת היא הכלי המקצועי של המדינה - היא אינה נתונה לבחירות ועל כן אין לה צורך בקמפיינים, בהבטחות שווא, בריצוי והתחנפות לפוליטיקאי כזה או אחר או לקבוצת אזרחים סקטוריאלית; אין לה צורך בריבים, במהלכים פוליטיים ערמומיים, במשחקי התנגשות קואליציה-אופוזיציה וכו'. הספר עליו היא מושתתת ופועלת הוא ספר הכנסת - חוקים שנבחרי הציבור מחוקקים - ותכליתה לאכוף וליישם אותו.
כותבי הספר הטמיעו בתוכו, בנוסף לחוקים הרגילים, מערכת חוקי יסוד הגוברים על כל חוק אחר. הם עיגנו בחוק רשות שופטת, את הליכי מינויי העומדים בראשה ואת תפקידם. אחד התפקידים שהמחוקק ייעד לביהמ"ש הוא להודיע לכנסת או לממשלה כשאלו סותרים את עצמם או את קודמיהם בתפקיד; על כותבי הספר להיות מודעים לדפיו הקודמים.
תפקיד אחר שיועד לשופטים הוא לפרשן את החוק ולפרק אותו לסיטואציה ספציפית, אם החוק יכול להשתמע למספר היבטים שונים; כמעט אף חוק אינו יכול להישמע מדויק עבור כל סיטואציה ספציפית אפשרית, וכל מקרה נבחן לגופו. תפקיד נוסף הוא ליצוק לתוך החוק את הפן המקצועי והמעשי בפועל ובשטח; החוק לא נועד להישאר באוויר, הוא נועד לבית המשפט, וכשחוק מוצב בפני המציאות נוצר תקדים, עליו מסתמכים לאחר מכן - החוק דה פקטו. אין יש מאין.
מבחינת ביהמ"ש, אם רוצה הממשלה לבצע החלטה מסוימת שאינה עולה בקנה אחד עם החוק - שתבצע תיקון לחוק הסותר אותה, שתשנה חוק יסוד או שתחוקק אחד חדש. כל עוד הרשות המבצעת והרשות המחוקקת מתחככים באופן בעייתי, בין ביודעין ובין שלא ביודעין, עם חוקים קיימים - תפקיד ביהמ"ש הוא להפעיל את מלוא כובד משקלו ולבצע את תפקידו, שליחותו ויעודו, הבאים מכוח החוק ובגין פוליטיקאים אשר כתבו וכותבים את הספר עליו הוא מסתמך. הרשות השופטת מעולם לא הייתה אמורה להתעסק עם פוליטיקה. כשהופכים את העליון לכלי פוליטי ומתנגחים בו - זוהי סכנה לשלטון החוק, לדמוקרטיה, לנו.
