במהלך ההיסטוריה העקלקלה ורבת הנפתולים של ירושלים היהודית והמועדים החשובים השלובים בה, נכלל גם המועד שבו הכריז
דוד בן-גוריון (5.12.49), על ירושלים כעל בירת ישראל. ועתה אנו מציינים 70 שנה להכרזה הזו.
היה זה בתום שנה קשה, גם רבת איומים על עתידה של העיר. אומנם כבר בסוף שנת 1948 התברר כי ישראל יוצאת כמנצחת הגדולה של מלחמת העצמאות, אבל רק לאחר מבצעי צה"ל, יואב (15 - 22 באוקטובר 1948), ואסף (בין ה-5 ל-7 בדצמבר 1948), התבררה עובדה זו לאשורה והתברר גם כי ירושלים יצאה מתחום הסכנה שאיימה עליה במהלך המעצור הממושך שהטיל עליה הלגיון הירדני.
תחילה פרץ מבצע יואב, את הדרך אל הנגב המנותק, ודחק ממנו את הצבא המצרי. המבצע נחל הצלחה, כוח מצרי משמעותי שנטל חלק פעיל בלחימה על הדרום, כותר בכיס פאלוג'ה. לקראת סוף המבצע כבש צה"ל את באר שבע.
במהלך הפריצה לירושלים מדרום לחם כוח מצרי חזק, שגרם אבדות כבדות לכוחותינו ולחברי המשק ברמת רחל, המצרים נותרו עדיין באזור בית ג'וברין ובהר חברון, אך הם היו מנותקים. בתחילת דצמבר מנע מבצע אסף התבססות מצרית בצפון מערב הנגב. המצרים אולצו לוותר על חלומותיהם הוורודים ועל הישג כל שהוא בחזית וגם בקרב המר על דרום ירושלים.
מוכה וחבולה
שתי מעצמות נראו מופתעות לנוכח הצלחת ישראל. כל אחת מסיבותיה שלה: בריטניה וארה"ב. בריטניה החזיקה בכוח אווירי משמעותי סמוך, בסיני. דאגתה לעתידו של הלגיון הערבי, בירושלים ובחזית המרכז, הייתה ידועה לממשלת ישראל. זו בלמה, למעשה הכרעה בחזית זו. ירושלים נותרה מחולקת.
על-רקע ההתפתחויות הללו, קיבלה מועצת הביטחון, ב-29 בדצמבר, החלטה הקוראת לפתיחת שיחות על שביתת נשק בין מדינת ישראל למדינות ערב. השיחות נפתחו ב-12 בינואר 1949, במלון השושנים ברודוס. הן נסתיימו ב-20 ביולי 1949, עם חתימת ההסכם עם סוריה. הלחימה נמשכה במקביל, ונסתיימה בפועל רק ב-10 במרס 1949, במבצע עובדה - כיבוש אילת. באופן רשמי נסתיימה המלחמה עם חתימת הסכם שביתת הנשק. למעשה קיבע הסכם זה, את המשך חלוקתה של ירושלים.
עתה הופנתה תשומת הלב לבירת ישראל. העיר יצאה מוכה וחבולה ממלחמת העצמאות ומההפגזה שניתכה עליה ללא הרף. בסיום המלחמה התגוררו בעיר כ-83,000 יהודים. הממשלה החלה בבניה מואצת של שיכונים. באזור בית מזמיל, הלוא היא קריית יובל של ימינו. שטחי בניה נוספים נוצרו על אדמות הכפר הנטוש מלחה, הכפר החצוי בית צפאפא, הקטמונים, וכן ניות, גבעת מרדכי (בדרומה של גבעת רם), ושטחים פנויים ברחביה, ליד עמק המצלבה.
בדצמבר 1950 הגיעה אוכלוסיית העיר היהודית לכ-121,000 תושבים (גידול של 65% ממספר התושבים קודם למלחמת העצמאות). שכונות יוקרה ערביות הפכו לשכונות עבור פליטים יהודיים שנמלטו ממדינות ערב. שכונת קטמון הישנה הפכה לשכונת יוקרה בדומה לרחביה הסמוכה. בנוסף התיישבה אוכלוסיית פקידים ממעמד הביניים באזורים הסמוכים לגבעת רם, ולבנייני הממשלה במרכזה של העיר.
תוכנית אב
עולים חדשים שהגיעו אל העיר (בעיקר עולים מטורקיה, יוגוסלביה, פרס, כורדיסטן, צפון אפריקה ורומניה, יושבו גם במעברות). במעברת תלפיות שוכנו כ-9,000 עולים, במעברה במקור חיים שוכנו כ-750 עולים, ובמעברה בגבעת שאול שוכנו כ-900 תושבים.
במהלך שנות ה-60 חל גידול משמעותי נוסף באוכלוסיית העיר המערבית, וזו גדלה מכ-160,000 תושבים בשנת 1959 לכ-200,000 תושבים בשנת 1967. שטחה של העיר המערבית היה 25,760 דונמים (לעומת 40,000 דונמים - שטח העיר לפני חלוקתה). בשנת 1952, ועל-פי החלטת הממשלה, שטחה של העיר גדל ל-37,000 דונמים. תוכנית האב החדשה, כללה הרחבת העיר מערבה, כולל מרכז העסקים החדש תוך הרחקתו מהגבול, פיתוח מרכז שלטוני, פיתוח מרכזי השכלה ובריאות חדשים (במקום המרכז המנותק בהר הצופים), שמירה על האתרים ההיסטוריים ושמירה על שטחים פתוחים. התוכנית העריכה את מספר תושבי העיר המערבית בכ-200,000 תושבים. תוכנית זו שימשה את העיר עד איחודה בשנת 1967.
אוכלוסיית העיר גדלה במהירות, בסוף שנת 1954 הגיע מספר התושבים של העיר המערבית ל-144,000 תושבים. "קפיצה" נוספת במספר התושבים חלה אחרי מלחמת ששת הימים. הגבולות הקיימים נפרצו ושטח השיפוט של עירית ירושלים גדל ל-110 קמ"ר. מספר תושביה "קפץ" בעוד 200,000 תושבים שבא להתגורר בשכונות החדשות. כיום הוא עומד על כ-927,000 בני אדם. מכלל תושבי ירושלים - 559,849 הם יהודים (נתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), ירושלים, בירת ישראל, היא העיר הגדולה במדינה.
מובן שבהקשר זה אי-אפשר שלא להזכיר את תרומתו הגדולה של נשיא ארה"ב, לחיזוק מעמדה של ישראל בירושלים, לחיזוק מעמדה של ירושלים כבירת ישראל, על-ידי העתקת השגרירות האמריקנית לבירה.
על סף השנה ה-71, להכרזה על ירושלים, שואלים רבים, מה צופן בחובו העתיד לירושלים? האם ההסכם העתידי בינינו לבין הפלשתינים יכלול ויתור על שכונות ערבית דוגמת שועפת, אבו דיס, שיך ג'אראח ואחרות, או שמא יוסיפו ויהיו שכונות אלו לנטל על עירית ירושלים? בינתיים אנו רואים את ירושלים פורחת ומשגשגת. דומה שההיסטוריה הלא רחוקה של העיר, כבר נשכחה. וטוב שכך.
