פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית כח): [י] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. זו הפעם השנייה שיציאה כתובה ביעקב, הפעם הראשונה הייתה כשנולד (פרק כה): [כו] וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב... הפעם הראשונה מובנת אבל הפעם השנייה לא כל כך, כי מה היה חסר אם היה כתוב רק "וילך יעקב חרנה"? רש"י עונה על כך: שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, כלומר העיר הושפעה מיציאתו. ועדיין צריך להבין את משמעות היציאה הזאת עבורו שהרי אליו היא מיוחסת. כאמור, בפעם הראשונה היציאה היא מהרחם, נולד, יכול להיות שגם היציאה השנייה מהווה סוג של לידה? מסתבר שאכן כך, יעקב אבינו יצא להתמודד עם העולם ובכך הוא כמו הוליד את עצמו מחדש.
עד עכשיו הוא היה בחממה, יושב אוהלים, בבית ההורים או בבית המדרש, די דומה למצבו ברחם; כעת הוא יוצא לדרך חדשה, לבנות את עצמו ולהקים משפחה ודוקא במקום רחוק וזר. חז"ל אומרים בגמרא (בבא בתרא נח/א): שופריה (יופיו של) דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון. מפרש ה'אור החיים': שלא היה בו פסולת, כאדם (הראשון) קודם החטא. כלומר שהוא תיקן את חטא עץ הדעת והיה כולו טוב. ובאיזה שלב בחייו התברר שכולו טוב? דוקא בחרן. כי כל עוד שהה בסביבה מוגנת יחסית, בבית ההורים או בבית המדרש, הוא יכול להיות צדיק גמור שמעט רע מסתתר אצלו. הרע לא מתגלה כי אין לו הזדמנות אבל ייתכן שישנו. בחרן הוא היה בסביבה מנוגדת לגמרי לאורח חייו ונשאר צדיק, זו שלמות הטוב.
אנחנו בני יעקב שיותר מאוחר נקרא שמו ישראל. התורה מספרת באריכות על מהלך חייו ובכך מציעה לנו הדרכה מפורטת לחיים של משמעות. יעקב חי ועבד עשרים שנה אצל חמיו, לבן הארמי, שהיה רמאי בטבעו וחי טוב עם הרמאות שלו. למרות זאת יעקב עושה את עבודתו בנאמנות מופלגת ובמקביל מקפיד לשמור על משפחתו ועל הנכסים שצבר מפני רמאותו של חמיו. זה נקרא "עבודת הבירורים" לברר את הטוב מהרע, לקחת את הטוב ולהשליך את הפסולת. במהלך עשרים השנים לבן אומר ליעקב הרבה מלים יפות. כמו למשל (פרק כט): ...אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה... [טו] וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי-אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ. אבל כשזה מגיע למבחן המעשה, פתאום יש כל מיני תירוצים.
טוב הוא טוב ורע הוא רע
מסתבר שלבן הוא לא בהכרח לבן, זו רק תחפושת של הרמאי. יעקב הבין את זה כבר מזמן ולכן כשמגיע הזמן לחזור הביתה הוא לוקח את כל מה ששייך לו ויוצא לדרך בלי לעדכן את חמיו כי היה ברור לו שלבן יעשה כל מאמץ לעכב אותו. ואכן כך היה (פרק לא): [כב] וַיֻּגַּד לְלָבָן, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בָרַח, יַעֲקֹב. [כג] וַיִּקַּח אֶת-אֶחָיו, עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים; וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ, בְּהַר הַגִּלְעָד. הוא לא מנסה לפגוע ביעקב כי חלם שאלוקים מזהיר אותו שלא יעז, אבל הוא בא בטענות: [כז] לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי; וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. מלים יפות, אבל בפסוק הבא נחשפת האמת: [כט] יֶשׁ-לְאֵל יָדִי, לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע; וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב--מִטּוֹב עַד-רָע.
לבן הוא אחיה של רבקה אם יעקב ולא מופרך אצלו לצפות שיעקב יושפע ממנו ויאמץ את דרכו, מה גם שהוא רחוק מבית אבא וכל מה שיש לו הם הנוגדנים שרכש בעבר. יעקב כמובן לא מתפתה, הוא שומר על תמימותו, שהיא שלמות הקשר שלו עם אלוקיו, וממנו אנחנו אמורים ללמוד. העולם מלא פיתויים ובדור שלנו הרבה יותר מכפי שהיה אי-פעם בעבר. הלבן מוצג כשחור ולהפך. או בלשונו של הנביא (ישעיהו ה): [כ] הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. [כ] הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים. [כב] הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר. [כג] מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ. ברור לגמרי שהנביא מדבר על האליטות.
הבעיה היא שהיום כמו אז, לא מעטים מהמון העם מאמינים לשיטפון האמירות השקריות, אולי כי אין להם כלים לבדוק את העובדות (אם נלמד עליהם סנגוריה) אבל יותר נראה שרבים מעדיפים שאחרים יגידו להם מה לחשוב. לא מתאים להם לחשוב בעצמם כי זה מאמץ לא פשוט ועוד יותר קשה כאשר חשיבה כזאת מביאה למסקנות המנוגדות לזרם התקשורתי-תודעתי. הגענו לשלב שבו עלינו להכריע, אנחנו, העם, אי-אפשר עוד להתחמק, להשאיר את ההכרעה לאחרים, להיסחף עם הזרם. וההכרעה הצפויה היא לדבוק בדרכו של יעקב, שאמת היא אמת גם אם היא מכוסה ברפש שהטילו בה ושקר הוא שקר גם אם צבעו אותו בצבעים של דגל המדינה.
