ועידת הפסגה של נאט"ו בלונדון שוב האירה בעייתיות מבנית הקיימת כמעט בכל ברית בינלאומית ששנותיה מרובות ושמספר חברותיה הולך וגדל עם השנים. בתקופת המלחמה הקרה הייתה מטרתה של נאט"ו מוגדרת וברורה אף כי לא הייתה תמיד תמימות דעים בין כל חברותיה באשר לאסטרטגיה הפוליטית של הברית. עם חלוף העתים, בתום המלחמה הקרה בהתחולל תמורות דרמטיות בסדר העולמי, ועם התרחבות הברית לכדי 29 חברות היא נקלעה אל תוך משבר שניתן להגדירו כ"טבעי". מספר החברות ומיצובן הגיאופוליטי השונה מונע אחידות אינטרסים.
ברית נאט"ו מורכבת מזרוע מדינית ומזרוע צבאית. פרשנים שונים, כמו גם מזכ"ל נאט"ו, טוענים כי אומנם מבחינה מדינית יש גישות אסטרטגיות שונות בין המדינות החברות, אך הפיקוד הצבאי על מערכותיו השונות מתפקד בצורה טובה, מה גם שנאט"ו הגבירה את היערכותה הצבאית בפולין ובארצות הבלטיות, וכי יש גם התקדמות בנושא ההתחייבויות לתקציבי ההגנה של חברות הברית. בשורות הבאות אתייחס רק לחלק מההיבטים הפוליטיים.
מבחינת האסטרטגיה המדינית נחלקות חברות הברית גם באשר לראייה הגלובלית וגם באשר לזו האזורית. ארצות הברית מבקשת לסמן את סין ואת רוסיה, בעיקר את זו הראשונה, כמהוות איום על נאט"ו. לכך מתנגדות גרמניה וצרפת, שחוששות מפני פגיעה בקשריהן הכלכליים עם הענק הסיני. גם יוון המצפה להשקעות ענק סיניות בתחום הטלקומוניקציה, וגם איטליה שמתכוננת לקלוט השקעות סיניות מנסות להתחמק מקבלת העמדה האמריקנית. באשר לרוסיה, ידועה עמדתה הפייסנית של גרמניה לעומת הגישה החשדנית של פולין והארצות הבלטיות. גם טורקיה, השרויה לעת עתה בתקופת הבנות עם רוסיה תתנגד לכל החרפה בעמדות נאט"ו כלפי מדינה זו. טורקיה גם מאיימת להטיל וטו על הצעת החלטה בנאט"ו להגביר את הנוכחות והתמרונים הצבאיים בפולין ובארצות הבלטיות, אלא אם כן תוכר התערבותה הצבאית בצפון סוריה כמלחמה בטרור. לדעתי, סיבה נוספת היא רצונה של טורקיה לבדל עצמה מכל פעילות של נאט"ו במזרח אירופה שתחריף את המתיחות עם רוסיה.
אך הבעיה החריפה שתעמוד לפני נאט"ו היא מגמת הניאו-אימפריאליזם של טורקיה באזור הים האגאי ואגן הים התיכון. במגמתה זו עלולה טורקיה להצית אש ולהגיע לעימות צבאי עם יוון, חברה וותיקה אף היא, ובכך לסבך בסכסוך פוליטי ואולי גם צבאי חברות ברית אחרות כגון איטליה שגם לה חשבון עם טורקיה. כבר שנים טוענת טורקיה, וטענה זו משותפת לכל המפלגות הפוליטיות החשובות שם, כי הסכמי לוזאן משנת 1923 שקבעו כי איי הים האגאי שייכים ליוון דינם להתבטל וכי זכותה של טורקיה לפרוס את ריבונותה שוב על איים אלו כשנים קדמוניות. לא רק עצם טענות אלו מעוררות דאגה אלא הרטוריקה האגרסיבית והגסה שנוקטים פוליטיקאים טורקיים, ולאו-דווקא מחוגי השלטון. "כל שר יווני שיעורר פרובוקציה נגד זכותה של טורקיה לאיים אלו תונחת על ראשו מהלומה בפטיש ענק" אמר אחד הפוליטיקאים הטורקים, כבר לפני שלוש שנים.
גם היומרות הטורקיות באשר לקפריסין עלולות לזעזע את ברית נאט"ו. השאיפות הטורקיות באשר לקפריסין שהגיעו לידי מימוש חלקי ב-1974 עם פלישת הצבא הטורקי לאי וכיבוש החלק הצפוני שלו המאוכלס בטורקים אתניים, הולכים וגוברים לנוכח סיכויי מציאת שדות גז בחלק זה של אגן הים התיכון. טורקיה אינה מוכנה להניח מידה נתח אסטרטגי זה מימות גדולתה של האימפריה העות'מאנית. סגן ראש ממשלת טורקיה צוטט בשנה שעברה: "ההנחה הרווחת שהאינטרס של טורקיה בקפריסין הוא בשל האוכלוסייה הטורקית שם אינה נכונה. סוגיית קפריסין הייתה קיימת גם אילו לא הייתה אוכלוסייה טורקית באי. אין אפשרות לטורקיה לוותר על כך."
המתיחות האזורית הוחרפה בימים אלו בעקבות הסכם על חלוקת מים כלכליים שנחתם בין טורקיה לבין ממשלת לוב, זו המוכרת על-ידי האו"ם (מאז ההפיכה לוב נשלטת על-ידי שתי ממשלות שרק אחת מהן מוכרת על-ידי האו"ם). על-פי החוק הימי הבינלאומי זכאית כל מדינת חוף לנצל משאבים כלכליים ימיים אף מעבר למים הטריטוריאליים שלה עד למרחק של 200 מייל ימיים. ההסכם בין טורקיה ללוב מאפשר לזו הראשונה להרחיב את שטח המים הכלכליים שלה עד כדי שליטה כמעט מוחלטת בשטח הימי שבין יוון לקפריסין. יוון הרואה בכך איום אסטרטגי עליה מאיימת לפנות בתלונה לאו"ם כמו גם לנאט"ו, אך נראה כי זה לא ירתיע את טורקיה. הד.נ.א. העות'מני שלה מתעורר ונראה כי אם תקבע טורקיה עובדות בשטח לא ניתן יהיה להסיג אותה ממקומה.
