בזמן כלשהו בין שישי בלילה לשבת בבוקר, נכנס בחור צעיר ל"נסה (נצח) טמפל" בבוורלי הילס, אליו שייכים כאלפיים או יותר בני הקהילה הפרסית בבורלי הילס, וגרם למהפכה כללית: ספרי תפילה (מחזורים) שהועפו מהמדפים, טליתות פזורות על הרצפה, כסאות הפוכים, ועוד פרטים המעידים על אדם שאינו בהכרח שפוי, כי זה אפילו לא ילדותי להתפרע ככה.
כל הדברים הם זניחים ביותר והכל ניתן לכביסה ולתיקון בקלות וגם לא בעלות ממשית. הדבר היחיד שפגע בנו - בנפש כל יהודי באשר הוא - הוא לראות את ספרי התורה פתוחים, כאילו שיחק לו מישהו ושכח אותם במגרש המשחקים. גווילים פתוחים לרווחה, ובאחת התמונות אפילו קרעי ספר תורה, כאילו דבר של מה בכך הוא.
חקירת המשטרה בעיצומה, ועדיין לא ידוע אם זה באמת אירוע אנטישמי, אירוע שנאה או פשוט אירוע פלילי גרידא של השחתת רכוש, בלי להבין את מהות הפגיעה באנשים.
יותר מכל דבר אחר, ספר תורה מקודש לכולנו. גם החילוניים והכופרים ביננו יודעים להושיט את היד ולנשקו, לקום לכבוד התורה שהוצאה או ארון הקודש שנפתח. ובתודעתנו נחרט האיסור שמא יפול הספר, ושבע שנים רעות בפתחנו (או שמא אלו שלושים שנה?!). כשנופל ספר תורה באקראי, כשנפתחו דלתות ארון הקודש, או בעת הגבהתו (תלוי בתקופת השנה, צד אחד יהיה כבד בהרבה מהצד השני), נחרדים כל באי בית הכנסת, כי אין דבר גרוע מביזוי תורתנו הקדושה.
יש הצמים, ואורך התענית אינו קבוע. אחרים נוהגים לנסות לכפר על שקרה על-ידי ריבוי תפילה מכוונה תחילה, בקשת מחילה, מתן צדקה, עשית מעשים טובים ולימוד תורה.
איש לא הפריע
אך באותו לילה בין שישי לשבת, נכנס מישהו למתחם בית הכנסת בו יש בית כנסת גדול ובית כנסת קטן, שניהם מחוברים על-ידי מסדרונות גדולים בהם נערכות קבלות קהל למאות אנשים, ואולם נשפים או ארועים גדול. אותו בחור העיף כל מה שהיה יכול, כאילו בכעס או בזלזול, וכך גם נהג בגוילי ספרי התורה.
איך קורה שבית כנסת בו יש ריבוי עצום של ארועים וקבלות פנים, ותמיד ישנם שומרים, מתנהל בלי מערכת אבטחה נאותה? הרי רק להתפרע בעצמך, או להשתעשע לקולות מוזיקה, נדרש זמן לא מועט, ואיש לא החריד אותך משלוותך ומעיסוקך מהלך כל השהות כולה! נכנסת, גרמת לבלגן, יצאת בנחת, ואיש לא ראה, איש לא שמע, והעיקר: איש לא הפריע!
מצלמות יש, וכך הופצה תמונת החשוד. אך בד"כ צריכה להיות (לפחות עבור הביטוח אם לא לביטחון האנשים) מערכת אזעקה. מערכת כזו ישנה במשרדנו, מרחק ארבעה בלוקים (רחובות) בקו ישר צפונית מבית הכנסת. אם נכנס מישהו (בטעות או בזדון), תשמע אזעקה, ואם תוך פרק זמן קצר ביותר לא יוזן הקוד המתאים, תהיה תגובה של מרכז פיקוח הכוללת יידוע הנוגעים בדבר, ולאחר בדיקה ראשונית הפעלת המשטרה. זמן תגובת המשטרה בבוורלי הילס הוא לכל היותר ארבע דקות לכל מקום ברחבי העיר, אך היות שהמשטרה סמוכה ביותר הן למשרדנו והן לבית הכנסת, זמן התגובה הוא קצר ביותר.
אז איך קרה שבבית כנסת יהודי ובו אלפי חברים, בית כנסת שהכסף מצוי בו ביד רחבה, דבר "פעוט" כמו אבטחה לא תפקד כמו שצריך? מה היה קורה אם אותו פרחח היה נכנס תוך כדי אירוע או תפילה ומתחיל לרצוח אנשים? לפחות אז היו הנוכחים מחייגים 9-1-1 והמענה היה מיידי. אך לאחר שעות העבודה (או התפילה או הארועים), נראה שפשוט לא אכפת. אולי חסכו בהוצאות, ואולי פשוט לא וידאו שמה שאמור לפעול אכן פועל.
למי שינסה לתרץ שהמערכת כשלה בשל בעיה טכנית זו או אחרת, הרשו לי לענות: אם ככה זהו כשל כפול ומכופל. ראשית המערכת שלא פעלה כראוי, ושנית המפעיל שלקה בנחת מרובה מדי מכדי לנקוף אצבע לודא שהמערכת פועלת. והנה דבר שהיה. שנים שילמנו דמי אבטחה חודשיים לחברה שתפעלה את המערכת אצלנו במשרד, עד שיום אחד מישהו ניסה לפרוץ והיא לא עבדה כראוי. המזל הוא שהיו רבדים נוספים של אבטחה שעצרו את הפורץ (איך בבית כנסת אין רובד נוסף של אבטחה בסמוך לארון הקודש, ולו מבחינה כלכלית בלבד בשל עלות כל ספר תורה?)
חזור ובדוק
עד מהרה התברר מה שקרה: המערכת הייתה קיימת, התשלומים היו כסדרם, אך החברה המתפעלת לא טרחה אף פעם לוודא שהמערכת מתקשרת כראוי. כך היינו נכנסים בבוקר ומבטלים את האזעקה, יוצאים בערב ומפעילים אותה, ו"ידענו" שאנחנו מוגנים. ניחא, שילמנו עבור שקט נפשי (לא מוצדק). כששאלתי את בעל החברה מדוע הם לא בודקים אחת לתקופה אם המערכת שלהם מתקשרת עם המוקד שלהם, הוא משך בכתפיו. עוד באותו יום הזמנו חברה אחרת וזו הייתה אחת הדרישות שלנו. סיפור דומה עם אותו מוסר השכל בצידו: אסור לסמוך על-אף אחד או דברים שאמורים לפעול כראוי. בדוק, ודא בשגרה, חזור ובדוק.
לפני ארבעים שנה בטהרן בירת אירן היה בית ספר ישראלי לילדי הישראלים בעיר. ההורים היו מצטרפים לפי תורנות למאבטחים, הן להורדת ואיסוף התלמידים בבוקר ואחה"צ, והן לתרגילים ובהם פינוי במקרה של נסיון השתלטות על בית הספר (שהיה מבוצר ומאובטח ביותר). כך תרגלנו כולנו המלטות דרך שרוול (עבורנו, הילדים, היה זה דבר מלא ענין). באחת הפעמים שאבי הגיע המאבטח האחראי לקח אותו טרם המשמרת לסיור. אבי עצר ושאל "מה בארון הנעול הזה"? "מפתחות לדלת החילוץ", ענה המאבטח. "הייתי רוצה לנסות אותם", דרש אבי. "אין צורך, המפתחות שם, ובכלל, איש לא ביקש אף פעם לעשות זאת" הייתה התשובה.
אבי לא ויתר. הארון נפתח, אלא שהוא היה ריק. טוב שהדבר קרה בשגרה, כי החרום הגיע (עת התחילו הפרעות של טרם חזרת חומייני לאירן) ואף ניצלנו יום אחד בעת החזרה הביתה - היום האחרון טרם פינו את כל הנשים והילדים הישראלים מטהרן.
לא רק באירן של השאח ובמשרדינו בבוורלי הילס. כך גם בצבא במחסני החרום. ציוד חסר. ציוד לא שמיש. חוסר מוכנות. כך גם בפיקודים שלמים בצבא, וראה דוגמה של חוסר מוכנות פיקוד העורף! אך לא רק בצבא, גם באזרחות במקלטים ציבוריים. לרוב הדירות והבתים היום מרחב מוגן לפי חוק בניה. אך בבניינים ישנים, עדיין תלויים הדיירים במקלטים ציבוריים, ואלו לרוב משמשים לאחסנה של גרוטאות, אופניים ישנים, מזרנים, עגלות ילדים, מתכות חלודות שאיש אינו יכול לזהות את מקורן, ועוד ועוד דברי אשפה. בשוטף איש אינו טורח לסדר ולנקות, וכשמגיע זמן חרום, אז מאוחר מדי. לא רק שהמקלט לא יכול להכיל בני תמותה, לרוב הגישה אליו חסומה (המקלטים נעולים בשגרה).
הגיע אותו בחור והזכיר לנו שחייבים לרענן נהלים, לתרגל, לבדוק ולוודא. בארה"ב מוצאים סכומים אדירים על אבטחה על מוסדות יהודים ואחרים, והממשלה הפדרלית תומכת ביד רחבה מאד. אך לפעמים הכשל הוא כתוצאה מהדברים הבסיסיים ביותר ותו לא. הגיע אותו בחור והזכיר לנו שחייבים לרענן נהלים, לתרגל, לבדוק ולוודא. כך בחיינו הפרטיים, העסקיים או הציבוריים. כך בבתי כנסת ובכנסיות כאחד.
