שורשיו של חג החנוכה החלו עוד בטרם המרד של המכבים נגד היוונים. על-פי המקורות החשמונאיים נקבע חנוכה עם שחרור המקדש כחג לדורות. ספרי המקבים מציינים כי קביעת ימי החנוכה כחג לדורות נעשתה בידי יהודה המקבי ואנשיו כפי המצויין בספר מקבים א' (ד. נ"ח), שם נאמר: "ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה מיום חמישה ועשרים לחודש כסלו בשמחה וגיל". גם בספר מקבים ב' (י', ח') מסופר כי "בדעת כולם (יהודה המקבי ואנשיו) נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחוג מדי שנה בשנה את הימים האלה". על-אף שמצויין שימי החנוכה נעשו בשמחה וגיל, אין אף ציון למנהגים של הלל והודאה והדלקת נרות בספרי המקבים.
יוסף בן מתתיהו מוסיף בספרו קדמוניות היהודים (י"ב, ז.ז'): "ומאותו הזמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים". הוא אינו מזכיר מנהגים מיוחדים לימי החנוכה. יש מן ההיסטוריונים הטוענים שמנהג הדלקת הנרות כבר רווח בתקופתו. הוא מעלה סברה בדבר מקורו של הכינוי 'חג האורים' או 'חג הנרות' שאולי זה קשור ב'יום השמן' המוזכר במגילות מדבר יהודה שחל בעשרים ושניים בכסלו.
מקור נוסף בהתייחסות לחנוכה הוא מגילת תענית - מדרש למגילה אשר נערך בתקופה מאוחרת יותר שהוא חיבור קדמון הסוקר שורה של ימי זיכרון מתקופת הבית השני שרובם מתייחסים לניצחונות והישגים. בכל אותם הימים כולל ימי החנוכה קיים האיסור לצום וברבים מהם גם להספיד. כך מובא במגילה משנה כ"ג: "בעשרים וחמשא ביה (בכסלו) חנוכת תמניא יומין די לא למספד (בחמישה ועשרים בו - (בכסלו) חנוכת שמונה ימים שלא לספוד).
גם בתלמוד הבבלי מובאים מקורות על חנוכה במסכת שבת (דף כ"א ע"ב): "מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה כסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא מספד בהון...וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כוהן גדול...לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". המזכירים לנו את נס פך השמן והדלקת נרות כמנהג שנקבע לחג זה כנראה בהשפעת התלמוד הבבלי.
על-מנת לנסות ולהבין את התהליך שדווקא ימי החנוכה נשתמרו בכל בית בישראל בעוד שבחגים אחרים לא אומצו בכל מקום יש לראות את חיוב הקביעה של חנוכה ליום הלל והודאה. אומנם אנו מציינים את החג כאירוע מכונן, ניצחון היסטורי בקנה מידה בין לאומי המביא את סיפור ניצחונם של קומץ לוחמים יהודים הקורא תגר על אימפריית יוון הגדולה, למרות שלטונה החזק, לוחמיה המיומנים והטכנולוגיה הצבאית העומדת לרשותם. כל זאת לא עזר ליוונים במלחמתם מול המכבים. שם נחלה המעצמה האדירה תבוסה כואבת ביותר. אולם למרבה הפלא, ימי החנוכה לא נקבעו לזיכרון לדורות בעקבות אותו ניצחון גדול, אלא לזכר פך שמן הזית הקטן שנמצא טהור בבית המקדש שעמו הדליקו את מנורת הזהב שהייתה בבית המקדש. ראוי להדגיש כי אנטיוכוס ציווה את מפקדיו שכול שמן אשר ימצא בבית המקדש חל עליו איסור שימוש וכן אסור לסחור בו. יותר מכך אפילו להשליכו בים הדבר נאסר. בקשתו הייתה רק לטמא את השמנים. מדוע בחר באסטרטגיה זו? האם זו סיבה מספקת לקבוע את חנוכה לדורות בגלל איזה פך שמן קטן, יותר מאשר הניצחון הצבאי האדיר?
האמת היא שתרבות יוון לא ביקשה להרוג ולהשמיד את העם היהודי, רצונם היה רק שהיהודים ימירו את דתם מזהותם היהודית ליוונית. הרעיון המנחה היה לעקור את הדת היהודית משורשה. לנפץ מסורת בת אלפי שנים ולכבות את הניצוץ היהודי. על אותו פך שמן מלמדים אותנו חכמי הקבלה את סוד המילה "השמן" בהיפוך אותיות הוא "נשמה". שאיפתו של העם היווני הייתה לטמא את הנשמה האלוקית להטיל דופי בצביון היהודי. אכן הם נחלו לא מעט הצלחות, ורבים התפתו אחר תרבות יוון, סרו מדרך אבותינו הקדושים. השמנים נטמאו והיהודים התייוונו.
בזכות המאבק העיקש ונחישותם של החשמונאים נמצא פך שמן טהור - הניצוץ היהודי שמעולם לא כבה. קשיים רבים עברו בחיי העם היהודי - גירושים, עלילות, רציחות, איומים וכו', אך כל זה לא מנע מעם ישראל לשמור על זהותו. נשמת היהודי הייתה ותישאר טהורה. היא ממשיכה כל הזמן ובכול מקום להחיות ולהפיץ את קדושתה. גם במצבים בהם נטמאו כל השמנים, והאדם מרגיש שהתרחק ממקור הרוחניות, תמיד ניתן למצוא בתוך תוכו את פך השמן הטהור שלו - היא הנשמה הטהורה, להיות יהודי הוא מקור לגאווה ולענווה.
