על-רקע נופיה הקדומים של ארץ התנ"ך אנחנו פוגשים גלריות של דמויות, דמויות בשר ודם כמונו קרובות אלינו באהבותיהן, בקנאתן ובמאבקי כוח שהן מנהלות ביניהן.
כשהזרקור מופנה למתרחש בבית יעקב, הקריאה בפרשת השבוע ובספרות המקראית בכללותה מפגישה אותנו עם מערכות כואבות ביחסי אב לבניו, נתקלים בקנאת אחים רווית איבה, באהבות אסורות (מעשה ראובן שעלה על משכבי אביו כמתואר בבראשית מ"ט). במציאות מורכבת אנחנו נתקלים גם בפרשת השבוע במערכת יחסים טעונה וקשה בין יהודה בן אהוב על יעקב אבינו ובין תמר בת שוע הכנענית.
אני מבקש להעלות את הייחודיות בדמותה של תמר אשת ער, על-רקע ההתרחשויות החובקות פרשיות אהבה ותשוקה, ספוגות רגש ולהט-יצרים. אך דבר אחד נותר שריר וקיים ברקע ההתרחשויות המתוארות - נשים הן קניין של הגבר, החייבות להיות מרותקות לאוהל ולמטלות מלחמת הקיום היומיומיות תחת עין צופיה של הגבר, יהיה זה האב או האח ללא זכויות משלהן.
מול תפיסה שבטית גברית, הרואה את האישה כדמות חלשה, שהכל מותר לעשות בגופה, ניצבת מולנו תמר, אישה המגייסת עוצמה נשית הירואית הראויה להערצה ולהערכה על מאבקיה לזכות במה שנראה לה חשוב - לזכות לקיים חיי משפחה, לחוות את תחושות האימהות - לזכות בפרי בטן.
תמר יוצאת למערכה, שנראית מראש אבודה, כדי לממש את מאווייה הנשיים, כשהיא אינה מוכנה לוותר על הזכות ועל החוויה של הבאת ילדים לאוויר העולם. זכות נשית אלמנטארית השמורה לכל אישה, רצה לגזול ממנה יהודה, הבן הנערץ על-ידי יעקב. הוא עושה זאת בבוטות ובשרירות גברית פטריאכלית אדנותית.
כתם המוות
לשם כך יצאה תמר לקרב חייה. קרב שיסתיים בכניעה מוחלטת של השוביניזם הגברי, כאשר בלית ברירה יהודה אומר בהרכנת ראש ובהכנעה מוחלטת - היא "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית ל"ח 26).
תמר מממשת כמיהה נשית אימהית להבאת ילד לאוויר העולם בלידת התאומים פרץ וזרח. לידה השוברת את כל המסגרות הקיימות, ואפילו מוכנה להתחפש לזונה. הלידה באה אחרי ששכבה עם חמה, אבי הבנים שהיו בעליה - ער ואונן - שנפטרו ואבי הנער המיועד לייבם אותה. לידה שבאה מתוך ייסורי מאבקה לממש עצמה נגד מי שביקש למנוע ממנה מימוש עצמי. לידה שסללה דרך לנצר בדמות דוד המלך.
יהודה מתוך תפיסה גברית מטיל בתמר ללא הצדקה את דופי כתם-המוות של בניו ער ואונן, למרות שהסופר המקראי מעיד על עֵר, מי שהיה בעלה הראשון שמת, כי למעשה היה "רַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּמִיתֵהוּ" (ל"ח 7). וכן מעיד הסופר המקראי על אונן מי שייבם אותה והיה בעלה השני, כי אלוהים היה זה שהמיתו, מאחר שאת זרעו "שִׁחֵת אַרְצָה ..."(ל"ח 8).
יהודה מבקש למנוע את נישואי תמר עם שלה, בנו השלישי, כי ראה בה אישה קטלנית. לביטוי הפוגעני "אישה קטלנית" נתן העולם הפרשני במה יותר מדי גדולה ומעליבה. הגם שכאמור על-פי הטקסט אין להטיל בתמר כל דופי על מות ער ואונן.
בפרשת ו"ישב" קיימת התמודדות בין תפיסה גברית שמיצג יהודה, בה נתפסת האישה דמות חלשה שהכל מותר לעשות בגופה. מנגד ניצבת דמות נשית חזקה הנאבקת בכל הכלים העומדים לרשותה כדי לזכות במה שנראה לה חשוב - הזכות לקיים חיי משפחה.
אשת חיל מי ימצא
תמר מתריסה נגד מי שמונע ממנה זאת. לשם כך היא מוכנה להלבין את פניו - פני גבר "חזק", בעל ייחוס ומעמד - על שנתן דרור ליצריו בחיק הטבע אצל אישה, כי חשב שמדובר באישה זונה. עבורו מדובר באישה שהיא רק אביזר או כלי-חפץ שהכל מותר לעשות בגופה כולל פריקת יצרים על גבול הבהמיות.
תמר אינה שותקת ואינה משלימה עם עלבון הכפייה הגברית, שמייעד לה חיי אלמנות נצח. היא יוזמת, פועלת, נוקמת ובסופו של דבר משיגה את יעדה. והיעד הוא לזכות בחיי אימהות.
תמר פעלה נגד דפוסי חשיבה גבריים שוביניסטיים - "וַיִּרְאֶה יְהוּדָה וַיַּחֲשֵבֵהּ לְזוֹנָה ..." (ל"ח 15) מתוך כך סבר יהודה, בנו האהוב של יעקב אבינו, שמותר לו להתבהם בחיקה של אישה שחשבה לזונה והיא למעשה האלמנה ששני בעליה-שני בניו של יהודה מתו.
גמגומי החרטה והצער של יהודה אינם משכנעים, ואף נראים כעולים על שרטון הגיחוך. מול גבר בעל מעמד, בעל ייחוס ועוצמה חובה להעצים את הדמות של "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" ולא "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִפְצַע".
תמר העניקה לנו שיעור מאלף של אשת חיל, של אישה פמיניסטית ובפניה אני קד קידה.
