חברותיי, חבריי, שומרי משמרת תורה ועבודה מאז, גם בתהפוכות הימים, גם בימים בהם ציונות וציונות דתית הופכים שמות הסוואה למשנה לאומנית, חד יעדית, מקדשת אמצעים, טוענת לעליונות על כל מי ועל כל מה שאיננו ברדיוס של האידאולוגיה שלה - אתם מוכי עצבת ואולי גם בושה, כמוני היום, כאשר אתם נקראים לחגוג את הצלת
הבית היהודי מן הגיליוטינה של אחוז החסימה באמצעות הלהב של עוצמה יהודית.
'לבשורה' מעין זו, לא התפללתם מעודכם. להצלה ממחיקה פוליטית במחיר זה, לא היה מקום במיואשות במחשבותיכם. ברור שאתם חשים נבגדים על-ידי 'הנדסאי מנדטים ויהי מה' שמוכנים להרים את הבית היהודי מן הקרשים באמצעות פגיעה אנושה ביסודותיו. דומה בעיניכם, ואני שומע בכם רבים אומרים זאת בחצי פה גם בפה מלא, כי אבות הציונות הדתית מתהפכים בקברותיהם ושפתותיהם דובבות קינה מתחת למצבו עליהם מניחים טועני סרק זרי דפנת מנצחים ואומרים, 'אשריכם שאנו יורשיכם'. בשם. במלכות. ברור.
אבל מה שלא ברור, הוא שהכאב זאת הפעם איננו רק שלכם. נפל דבר בישראל. העצבות היא כללית. רחוקים מדרכה של תורה ועבודה, אנשים ונשים בעלי אמונות רחוקות מעיקרי משנת הציונות הדתית, גם חרדים, גם חילונים, גם משמאילים גם מימינים להוציא קנאים, חשים אכזבה עמוקה על אובדן הדרך, על קריסת המערכות הערכיות של הפלגים שחברו יחדיו האחד להכשיר מה שהיה טריפה והשני להטריף מה שהיה כשר.
מדינת ישראל לא אימצה את הציונות הדתית כתנועה הראשה שלה, אבל היא הייתה גאה בעובדה כי היו בתוכה כוחות אידאיים ופוליטיים שחיברו את המדינה הנולדת אל צנתרות המקורות היהודים ברוח מסורות האבות. גם מי שהיה יריב פוליטי ואידאולוגי של נוסח המזרחי, ידע כי הנוסח הזה בונה איכויות של זהות ושל דביקות בייחוד היהודי ההיסטורי, יוצר המשך, מבטיח יהודיות, שומר מידה ברוכה של מצפן גם אם הצפון לא היה הצפון האחד ברקיעיה של מדינת ישראל.
העובדה שבית יהודי כותר ברית עם עוצמה יהודית היא אכזבה מרה לא לאנשי המזרחי על כל ההטיות שלה בלבד, אלא על כלל ישראל, רחוקים וקרובים. העצבת והבושה שלכם, חברותיי וחבריי, זאת הפעם היא של הכלל. הברית הזאת מקלקלת את השורה כולה, לא רק את שורותינו.
אינני יודע אם הנושאים והנותנים העסקניים הבונים והסותרים את שאריות המזרחי ומניעים הכל בשם היעד של שישים ואחד יודעים לחוש את האכזבה הזאת שאני מדבר בה, או אם הם חיים בתוך בועה משלהם ואינם יודעים אלא שהם הכוהנים של והלויים של תקוות השישים ואחד, שהפך למספר נרדף של שלטון ויהי מה. יכול להיות אפילו כי באיוולתם הם מאמינים כי הם שלוחי ההשגחה העליונה המתירה להם הכל ובלבד שיצילו את ישראל מעצמה. אם אכן, הם עומדים בראש הזיה קלוטה, ואינם חשים כי 61 הוא ס"א, וס"א הוא לא רק מספר אלא בנסיבות של מטרה המקדשת כל אמצעי, לא עלינו גם ראשי תיבות.
אם לא יבושו, יידעו כי זאת הפעם יבושו בהם אחיהם, קרובים ורחוקים, כלל ישראל כולו. זה כוחה של משנת תורה ועבודה. גם כשדובריה כביכול התנכרו לה. אובדן הדרך של הדוברים בשמה, יש בו מאובדן הדרך של הכלל. והכלל כואב.
