מעניין אותם מה שקורה בישראל

כלי התקשורת בעולם הערבי עובדים שעות נוספות בסיקור כתבי האישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. ערוצי הטלוויזיה אינם מסתפקים בדיווחי כתביהם בישראל, הם מזמינים פרשנים ישראלים כדי לתת תחזיות וניתוחים. בעקבות שידור הכתבות, לסיקור שני מאפיינים:

שמחה לאיד - להלן כמה מכותרות העיתונות הערבית וערוצי הטלוויזיה, ואלה דוגמאות מיני רבות: - סוף עידן נתניהו. - נתניהו על ספסל הנאשמים. מתי הסוף? - גם בתוך הליכוד יש תסיסה. די, נתניהו סיים את תפקידו. - נתניהו במצב היסטרי. תוקף את מערכת המשפט והמשטרה. - עתידו של נתניהו בידי השופטים. - מושחת, שקרן ומקבל שוחד. הכרה בטוהר המשפט הישראלי סופרים ופרשנים ערבים מגנים את המשטר בישראל בטענה שזה משטר של כיבוש, אך עם זאת, הם מודים שבישראל יש משפט צודק, משפט של יושרה. מדגישים שהמשפט בישראל דוגל בשוויון. עובדה היא שהוא הכניס מאחורי הסורגים שרים, ראשי ממשלה ואפילו נשיא מדינה. סופר סעודי כתב: "אפשר לגנות את ישראל על יחסה כלפי העם הפלשתיני, אבל אין להכחיש את העובדה שיש משפט של צדק בישראל ויש דמוקרטיה, ובזכות זה ישראל שורדת". ועוד דוגמאות: עיתונאי לבנוני, עבד אלרחמן אלצאלח, עיתון אלקודס אלערב: "אנו ניצבים מול משטרים חסרי אונים, כשמנגד, למרבה הצער, ישראל לבדה היא היציבה באזור... ישראל יציבה, ולמרות כל גזענותה, היא דמוקרטיה בעבור היהודים שבה. נרצה או לא, ישראל היא מדינת מוסדות, חוק וחוקה, שכן מתבצעת בה העברת שלטון [מסודרת]... מאז נוסדה ב-1948 התקיימו בישראל 19 מערכות בחירות, אשר מילאו תפקיד חשוב מאוד בהתפתחותה הפוליטית... לעומת זאת, בעולם הערבי מתקיימות בחירות לנשיאות ולפרלמנט שהן למעשה פורמליות בלבד...". סופר פלשתיני סוהיל ריאון, עיתון אלבסתור הירדני: "הבאת ראש ממשלה לחקירה היא אחד מביטויי הצדק בכל מדינה, גם אם היא מדינת אויב, שמעיד על חוזק שלה ולא על חולשה, וזאת משום שלמוסדות המדינה הרשמיים יש די כוח שמאפשר להם לזמן לחקירה את ראש הממשלה ורעייתו ולמנוע מהם לצאת מן הארץ כדי להשלים את חקירתם בגין החשדות המיוחסים להם בכמה מן הדוחות שהוגשו על-ידי הגורמים המוסמכים. יתרה מכך, ראינו כי מערכת המשפט הישראלית הצליחה להעמיד לדין את בכירי האישים המשפיעים, אשר הוצאו נגדם עונשי מאסר וחלקם עדיין מרצים את עונשם במחשכי הכלא...". "מצער שכמה כלי תקשורת ערביים מדברים על חשיפת השחיתות של נתניהו בנימה של ניצחון ושמחה לאיד, שכן עלינו לבכות על מצבנו ועל המצב העלוב שאליו הגיעו שליטינו החסינים (מפני כל טעות)". לירות את כדור הרחמים

איברהים אל זוביידי, עיתון אלערב 2.12.2019: "העולם ללא חמינאי, סוליימני ונסראללה ודומיהם יותר יציב, יותר שקט, יותר בטוח ויותר הולם את כבוד האנושות". בזו הלשון פותח הסופר העירקי אברהים אלזוביידי, שממשיך ושואל: "איזה השגים הביאו חומייני וחמינאי לעמי אירן, עירק, סוריה, תימן ולבנון ולכל עמי העולם באידיאולוגיה הקיצונית התוקפנית הרצחנית והמתנשאת שלהם? לאיזה תהום מתדרדרת אירן בצל המשטר הריאקציוני שאינו מסוגל להבין את רוח העידן המודרני? וכמה מפסידים עמי המזרח התיכון בגלל חלומות ההתפשטות של המשטר האירני ההזוי ומאבק הדמים בינו לבין העמים השכנים שדוחים את תיאוריית יצוא המהפכה האסלמית? השאלה החשובה: האמנם האיסלאם של חומייני הוא הנכון וכי איסלאם שאר העמים מפוקפק ומוטעה? האם האיסלאם של חומייני ששופך דם, רוצח, עוסק בהברחות, שוחד ושחיתות הוא האיסלאם הנכון? התקוממות העם העירקי מזעזעת את השורשים ועמודי התווך של משטר חמינאי. על העם האירני ללכת בעקבות העם העירקי ולירות את כדור הרחמים נגד המשטר הזה, כדי שינוח ויאפשר לשאר העמים לנוח. אנו חווים את עידן המרד". הסופר המצרי עבד אלחלים קנדיל נאצריסט בהשקפתו, תומך בהקמת מדינה דמוקרטית לכל תושביה מן הנהר ועד הים התיכון, כי מדינה כזאת לשיטתו, תשים קץ למשטר הציוני-יהודי כדבריו. להלן קטע ממאמרו: "התוכנית הציונית להקים מדינה יהודית "נקייה" על אדמת פלשתין אינה מתממשת, כי המציאות על אדמת פלשתין היא שמכריעה את המאבק בסופו של דבר. אדמת פלשתין מדברת בלשון תושביה הערבים. עובדה זו מוכחת מאז 1948. בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים קיימות צורות שונות של התנגדות מזויינת. ואילו בתוך קווי 1948 (קרי: ישראל) קיימת עדיפות להתנגדות הפוליטית והתרבותית של ערביי 1948. המאבק מתמשך למען מדינה דמוקרטית אחת על כל אדמת פלשתין, מדינה שתרסק את הקיום של המיעוט היהודי-ציוני". עיתון אלקודס אלערבי 23.11.2019.

חסידי אומות העולם גם ערבים

ישראל מוקירה ומכירה בפועלם האנושי של חסידי אומות העולם שהצילו יהודים בתקופת השואה. ולמרות שחלפו כשמונה עשורים מהשואה, ישראל ממשיכה לאתר מצילים כאלה וגומלת להם. מצילי יהודים היו גם במדינות ערב כמו עירק, טוניסיה, לוב ומצרים. נביא כאן שתי דוגמאות מיני רבות, שהתרחשו בעירק ושחוויתי אותן: הזמן: חג השבועות בחודש יוני 1941. המקום: העיר בצרה בדרום עירק. היינו 12 נפשות כולל קרובי משפחה שהתארחו אצלנו בחג. אותו יום החלו הפרעות נגד היהודים בעיקר בשתי הערים בגדד ובצרה שנודעו בשם "פרהוד". אנחנו ניצלנו הודות למעורבותו של שיך שיעי בשם עבד אלרזאק אלחממד'י. אז, גרנו באופן ארעי בשכונה מוסלמית בשכנות לביתו של השיך, הוא ושלושת בניו וארבעת השומרים הבלוג'סטנים, חסמו את דרכם של עשרות אנשים עם גרזנים ורובים שפרצו את ביתנו כדי לחטוף, להרוג ולשדוד. מקרה אחר היה בשכונה אחרת של העיר, גיבורו היה שיך בשם באשא עיאן, שאירח בארמונו מאה וחמישים יהודים באותו יום של הפרהוד, הגן עליהם והציל את חייהם. הוא גם שלח את שומריו להגן על בתי היהודים ורכושם בשכונה. זה התרחש כשמעשי התקיפה והביזה התרחשו בשאר חנויות ובתי היהודים. לדעתי, הגיע הזמן שמדינת ישראל תכיר בפועלם של אלה שהצילו יהודים במדינות ערב, תגמול להם ותעניק להם את התואר של חסידי אומות העולם. אכן קיימת אפשרות לאתר אותם ו/או בניהם ונכדיהם ובמיוחד כשנרקמים בימים אלה יחסים טובים בין ישראל למדינות ערב.

ללא מילים

בגלל מחלת השפעת, פירסם שר הבריאות הירדני דוקטור סעד גאביר, צו חרום שאוסר על חילופי נשיקות, מנהג שמקובל בקבלות הפנים ובטקסים רשמיים. כידוע הערבים אינם מסתפקים בנשיקה אחת אלא בשלוש. השר הוסיף כי החליט על כך לאחר שהיה [קורבן] לכ-500 נשיקות בקבלת פנים. בימים טרופים אלה של מערכת בחירות שלישית תוך שנה, כשיש שפע של קבלות פנים ומפגשים עם מועמדי המפלגות, טוב יהיה אם נאמץ את מה שעשה השר הירדני ונאסור את החיבוקים והנשיקות עם המועמדים. אם אין מנוס מחולי מערכת הבחירות השלישית, לכל הפחות, נשמור על הבריאות ולא נלקה בשפעת.