באקראי באו לפי הפסוקים שאמר יתרו כהן מדין לחתנו, משה איש האלוהים: "אַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע ... וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת..." ( שמות י"ח, כ"א-כ,ב). תחילה אומר יתרו שהשופטים יבואו מתוך העם, לא רק מתוך, אלא באורח מודגש "מִכָּל-הָעָם". לא מעשירון עליון מעמדי או כלכלי או ייחסי, מכל העשירונים, מכל מעמד חברתי, מכל בית אב, ובלבד שיהיו ראויים, אמינים, צנועים. מצוינים במידות.
אחרי שנבחרו "מִכָּל-הָעָם" הם לא נציגיו, הם שופטיו. זה לא מובן מאליו. זה קרוב לפרדוקס. נבחרים מכל העם שופטים את כל העם. בכל עת. תמיד. בכל דור. הכתוב רומז כי היו שתהו, שהאינסטינקט הראשוני שלהם דחה את המשנה על פיה יוצאי "מִכָּל-הָעָם" נעשים "רָאשִׁים עַל-הָעָם" (שם כ"ה) כבלתי סבירה, כבלתי הגיונית בעליל.
הכתוב רומז כי משה עצמו היה בתחילה בין התוהים. "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה", במובן, שמע הסברים, השתכנע, הבין, ורק אחרי זאת "וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" (שם כ"ד). נראה כי נביאם של ישראל חשש שמא יבואו אליו "מִכָּל-הָעָם" ויתרעמו על שממונים מתוכם יקבל הסמכה להיות מורמים מעם. הוא פחד שמא תרעומת תהפוך לאיבה.
יתרו מרגיע אותו. "אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (שם כ"ג). דבר אל העם בשם שופט כל הארץ. אמור להם כי זה רצון האלוהים. צור הסכמה. אין דרך אחרת. רק האמנה על פיה "מִכָּל-הָעָם" נכונים לקבל על עצמם את דין הראויים מתוכם להנהגה, והראויים את דין כבוד כל העם, תבטיח כי ".. כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם".
כך היה. ממדבר מתנה. ועד ימינו מודים לו לכהן מדין וקוראים בכל ישראל בכל זמן בכל עת פרשה מפרשיות התורה על שמו. יתרו.
