דב הקוטב הלבן עומד על קרחון הנמס מתחת לטלפיו. הוא מקווה לטוב. הדגה במים הצלולים בהם שטים שברי קרח עוד שופעת. הוא רואה אותם להקות להקות שוקקות. סימן שלא הבעירו אש מתחת לקרחון. אילו הבעירו, היו נסים. הם לא. והקרחון נמס, ואין קשר. ככל שהוא מבין, אין.
הוא לא יכול להעלות על הדעת כי רחוק מן הכפור יוצרים כל מיני יצורי עולמים אקלים, והאקלים הזה הולך מסוף העולם עד קצהו ועושה שמות, אין עוצר. לו היה הדב הלבן העומד על קחון נמס מתחת לטלפיו יודע שמה שקורה קשור איכשהו באקלים, ושהאקלים לעולם לא בורא את עצמו אלא יש תמיד מישהו שיוצר אותו, הוא היה טורף את האחראי לאקלים, והאקלים היה שובת, והקרחון היה שב לאיתנו, תשע ידות מתחת למים ויד רמה אחת מעליהם, אמין כשהיה, ושלום לך חרדה.
אבל אין לדב הלבן מושג, לא מאקלים ולא ממי שעושה אותו. גם אילו היה לו, לא היה טורף את האקלים עצמו מפני שהוא חף מכל טעם, גם מפני שאם כבר, היה צריך לטרוף את מי שעושה אקלים, ומי שעושה לא המיס הוא עצמו את הקרחון, ורק האקלים, כאילו רק הוא, ואקלים לא טורפים.
אכן. אבל הקרחון בשלו. מתעלם מכל ההרהורים, הולך ונמס. עוד מעט לא תהיה ברירה. הדב הלבן ייאלץ לצלול ולשחות אל קרקע מוצקה יותר, אבל כאשר יגיע שם ויעלה מן המים, הוא יהיה כפולש אל עולם לא לו, וגם את טרפו מימים ימימה לא ימצא, וינדוד רעב לחפש את מזונו באשפות כפריים עוינים, וכלבים קנאים יגרשו אותו אל האין.
