מקובל לראות את הבסיס להקמת מדינת ישראל בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם מתאריך 29.11.47 (החלטת החלוקה). העצרת הכללית קיבלה החלטה על סיום המנדט הבריטי וחלוקת ארץ ישראל ל-3 יחידות מדיניות - מדינה ערבית, מדינה יהודית ואזור בינלאומי שיכלול את ירושלים.
ההחלטה חייבה את המדינות היהודית והערבית לכונן חוקה דמוקרטית ולכלול בה פרק שישמור על זכויות האדם של התושבים. בין היתר חויבו שתי המדינות לקיים שוויון זכויות גמור לכל האזרחים, בלי הבדל דת גזע ומין. כמו-כן נאסרה החרמת קרקעות השייכות לערביי א"י אלא לצרכים ציבוריים ולאחר פיצוי מלא שיקבע בית המשפט העליון.
מדינת ישראל קיבלה על עצמה לקיים את ההחלטה, ובהתאם לכך ניסחה את מגילת העצמאות. במגילת העצמאות התחייבה המדינה לקיים שיויון זכויות מלא לערביי ישראל.
הטענה הידועה ביותר נגד הציונות היא שהיא מפלה בין ערבים ליהודים. עצם העובדה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית הופכת אותה למדינת אפרטהייד, שכן דמוקרטיה ויהדות לא יכולות לגור בכפיפה אחת. אולם החטא הקדמון נמצא בהחלטת החלוקה. ההחלטה קבעה את יסודות המשטר של מדינת ישראל. היא קבעה שתקום מדינה יהודית עם חוקה דמוקרטית, היינו שהמדינה תהיה גם יהודית וגם דמוקרטית.
לא ברור כיצד ישראל יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. בבסיס הדמוקרטיה עומד השיויון - כל בני האדם שווים. בבסיס היהדות עומד רעיון הבחירה - העם היהודי הוא עם סגולה שנעלה על יתר העמים. ביהדות יש גם כפיה דתית ולמעשה כל הציווים שלה המופנים כלפי בני הדת היהודית אינם דמוקרטיים. נמצאנו למדים שההפליה המובנית שיש ביהדות פועלת הן כלפי בני דתות אחרות והן כלפי הציבור היהודי עצמו.
בצדק דחו מדינת ערב את החלטת החלוקה. ההחלטה לא הביאה ולא יכלה להביא לכינון משטר דמוקרטי אמיתי במדינת ישראל. אני לא אומר שזה מה שמדינות ערב רצו. המשטרים שלהם עצמם אינם דמוקרטיים, אבל זה עדיין לא מונע מאתנו לראות את אי-הצדק בהחלטת החלוקה והאסון שהיא המיטה על האזור.
